בפרק הזה נגלה מגמה חדשה שנולדת בעקבות צילומי סרטוני הפרומו לסינגל החדש: הביטלס מוצאים את עצמם "מופיעים" מול קהל לראשונה מזה שנתיים והם מגלים שהם מתגעגעים לזה.

מכאן הדרך קצרה אל רעיון מפתיע: לתכנן מופע טלוויזיוני חי, שישחזר את תחושת ההופעה האבודה.

הדומיננטיות של יוקו אונו בחייו של ג’ון מחלחלת עמוק אל תוך המוזיקה. ב Glass Onion ג’ון זורק רמיזות ומודה על יחסיו המתערערים עם פול שנובע מהקשר שלו עם יוקו, בעוד ב Happiness Is a Warm Gun הוא הוא יוצר לראשונה “מיני אופרה” בת שלושה פרגמנטים מוזיקליים שונים. חיבור מרהיב בין תשוקה, תלות, מיניות ודימויים של נשק טעון.

פול מנסה לכתוב שיר חדש עם ג’ון, אבל הניסיון מתמסמס לנוכח יוקו ומה שנשאר הוא I Will, קלאסיקה עדינה שצומחת מתוך רגעי משחק באולפן. שם גם נולד ההרכב הפיקטיבי "לוס פראנויאס" – חגיגה לטינית מלאת הומור וקולות מופרעים, שמזכירה שלמרות הכל, עדיין נותר קסם משותף.

ג’ורג’ שולף מהמגירה רעיון ישן מימי Revolver, את Piggies, גרסה סאטירית חברתית שהפעם זוכה לליטוש בעזרת אימו של ג’ורג’ וג’ון עצמו. המפיק כריס תומס מוסיף לה צבע בארוקי והופך אותה לקטע עוקצני וקלאסי-ביקורתי.

והביטלס לא שוכחים גם לחגוג – הם כותבים ומקליטים במקום את Birthday, מחווה מתפרצת לרוקנרול של ליטל ריצ’ארד. השיר הזה מביא איתו רגעים נדירים כמו סולו התופים הראשון של רינגו, ריפי גיטרות ובס מחשמלים, ואפילו קולות רקע של פטי ויוקו.

בקיצור פרק מגוון מאוד.

לינק לרכישת הספר 'הביטלס המהפכניים'

https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=15358