בזמן עלי' לרגל לירושלים היו כל בנ"י במצב של אחדות - "עיר שחוברה לה יחדיו", אבל כיצד מתאחדים בנ"י גם בזמן הגלות ונמצאים במצב ש"פיזרן

לבין האומות"?! אלא ע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" [כמ"ש בשני דפ' קדושים] כפשוטה! שמציאותו של "רעך", כאו"א מישראל, הוא "כמוך", הרי

כשם שאינו יכול להפרד מעצמו כמו"כ אינו יכול להפרד מחבירו - עי"ז מתאחדים כל בנ"י ונעשים מציאות אחת בגלוי. והמעשה הוא העיקר: לא מספיק ללמוד

ע"ד מצוה זו אלא יש לקיימה בפועל ממש, וכמו במצות צדקה שלא מספיק הלימוד בהלכות צדקה אלא יש לתת צדקה בפועל ממש! [ובפרט עפ"י המבואר

בספרי מוסר שהפסוק "והשיב את הגזילה וגו'" קאי על מצות צדקה, כי הפרוטה הנמצאת בידו אינה שלו אלא של העני, ורק שה' בחר בו כשלוחו לתת אותה

לעני, (ונחשב לו כ"צדקה" כיון שהוא נתן א"ז בבחירתו החפשית)].

משיחת כ' מנ"א ה'תשמ"ב