נת"ל שגדרו של עיר הנדחת הוא שמ"רבים" נעשה מציאות אחת, וענין זה שייך בעצם רק בקדושה ובבני ישראל מצד נשמתם שמקושרת עם ה' אחד וכו', אלא שמצד ענין ה"בחירה" יש מציאות כזו גם בצד ההפכי - ע"ז, אבל גם שם ה"ז רק בגלל שמדובר בבנ"י. וזה שמובא בירושלמי שמשפט סדום [שברביעי דפ' וירא] הי' בדוגמת עיר הנדחת, אע"פ שלא מדובר בבנ"י, שלכן "ממונו של לוט יוכיח" שגם ממונם של צדיקים שבעיר הנדחת אבד, הוא מפני שכל הענין ד"ונפלינו אני ועמך וגו'" התחיל במ"ת דוקא, ולפנ"ז היו כולם בשווה. ואף ש"אין למדין מלפני הדיבור", הנה כאן אין למדין דין אלא מציאות: שממונם של צדיקים אינו מציאות בפ"ע אלא חלק ממציאות העיר (ובמילא בא הדין שממונם אבד). וההוראה: גם לצדיק אסור להתבודד ולהשאיר את "חלקו בעולם" בסביבה של "ערי הנדחת", אלא עליו להוציאו משם לבררו ולהעלותו לקדושה.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה