מזונו של כל יהודי הוא "לחם מן השמים" כמו המן (כמ"ש בחמישי דפ' בשלח), וה"לחם מן הארץ" אינו אלא "לבוש" ו"כלי" לזה. וזהו מה שברכה

הראשונה של ברהמ"ז אחרי אכילת "לחם מן הארץ" היא הברכה שמשה תיקן על ה"לחם מן השמים"! וכמ"ש אדמו"ר מהר"ש שפרנסתו של יהודי היום היא

בדוגמת המן שאין לזה מקום בטבע. וכמו שאין תועלת בהכנת לבושים לילדים אם לא עושים מה שצריך שיהיו ילדים בכלל... ועד"ז קודם צ"ל ה"לחם מן

השמים", לוודא שחיים לפי הוראות התורה, ואז יהי' ה"לחם מן הארץ" לתועלת – "כלי" לברכות ה'. ואפי' אם הפרנסה הגשמיית היא באמת קצת – ה"ה

"גודלת" עם כל ילד שה' נותן (כ"ארץ הצבי"). לפעמים נותן ה' הרחבה בפרנסה לפנ"ז וסומך שיבינו שזה בשביל גידול עוד ילדים. כדי להקל הנסיון שבזה, עליו

ללמוד ממשפחה אחרת שלא התחשבה ב"חשבונות" מעצמם את הנחת הגדולה מעוד ילד.

משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א