איתא במשנה: "העומר מתיר במדינה (לאכול החדש בכל מקום) ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה) [כמ"ש ברביעי

דפ' אמור]. אין מביאין מנחות קודם העומר כו' אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא כשר". ישנה סברא שהאיסור להקריב במקדש מתבואה

חדשה קודם שתי הלחם אינו על התבואה וה"שתי הלחם" מתירו (כמו איסור "חדש" במדינה שה"עומר" מתירו), אלא מצות שתי הלחם היא שתהי' "מנחה

חדשה". ולכן מובן למה כאן דוקא אם הביא כשר. אבל מלשון המשנה "העומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש" מוכח שגם "שתי הלחם" מתיר את התבואה

במקדש כמו העומר במדינה. [אלא שהאיסור "חדש" במקדש (קודם שתי הלחם) כשר בדיעבד, אף שהאיסור "חדש" שלפני העומר – פסול, כי אינו איסור בפ"ע

אלא חלק מאותו איסור "חדש" במדינה, ומכיון שע"י העומר "הותר מכללו אצל ההדיוט" "נגרע כחו של איסור" ולכן "גם לגבוה אם הביא כשר"]. והיינו

ש"שתי הלחם" מתיר ו"פועל" גם על ענינים שבמקדש! ובעבודה – לימוד התורה ("שתי הלחם") באופן של "חדשים", פועלת גם על מעשה המצוות (- "קרבנות

במקדש") שיהיו בחיות ובהידור "חלב להוי'". ובלימוד התורה גופא – פועלת פנימיות התורה (נשמה) על נגלה דתורה (גוף) כו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תשכ"ד