הענין שמאחד את כל בנ"י בגשמיות הוא – ארץ ישראל. שהרי לכאו"א מישראל יש אמה א'/ד' אמות בא"י. אלא שחלק זה הוא מה שמיוחד לו, ונוסף לזה

שייכת לו כל א"י. ואפי' אם וכאשר שטח מסויים של א"י אינה בשליטת יד ישראל, כמו בזמן הגלות, הנה גם אז ה"ז שייך לכ"א מישראל. וכמ"ש "ומפני

חטאינו גלינו מארצנו" – שגם כאשר "גלינו" ה"ז "ארצנו". ומזה מובן שגם בשעת "גלינו" הנה א"י מאחד את כל ישראל. ובנוגע לפועל: כדי שא"י תתאים

לתפקידה, ה"ז דוקא כאשר היא תנוצל לאחד את כל עם ישראל, עד שנעשים (לא רק עם א' אלא גם) מציאות א'. ומכאן גם ההוראה לכל אלו שרוצים להשתמש

בא"י לענין של פירוד [הכוונה ל"חוק השבות" (הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי"), שבי"א אדר ש.ז. נרשם ב"ספר החוקים" של א"י, שלענין זה, "יהודי" הוא "מי

שנולד לאם יהודי' או שנתגייר", כאשר המילה "כהלכה" לענין גיור, נמחקה בכוונה] – שלא שייך שיצליחו בזה ח"ו, ואדרבה – א"י ענינה לאחד ולקרב וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תש"ל