חגיגת הגאולה של אדה"ז אינה בתור גאולה של איש פרטי, או אפי' של איש כללי, "רבו" וכו' – אלא של כללות ה"שיטה" שיוכלו להמשיך ולהפיצה בכל

העולם. שהרי הפצת שיטה זו באופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" בחב"ד וכו' קלה הרבה יותר כשזו מתוך חירות. וכמו בתורה בכלל, הנה אף שמתן-תורה בא

דוקא ע"י ההקדמה של גלות מצרים, אבל נתינתה בפועל היתה דוקא במצב של חירות לגמרי, כדי שיוכלו לקיים תומ"צ בשלימות מתוך הרחבה. ועד"ז בעניננו:

גם אם ח"ו לא היתה הגאולה היו ממשיכים בלימוד פנימיות התורה, אלא שה' רצה שזה יהי' בשלימות, ולכן הי' ענין ה"חירות" גם מצד הממשלה וכו'. ובאמת

– אא"פ "לחלק" בין אדה"ז וה"שיטה" שלו – "שיטה" זו היא כל מציאותו, וכאשר הוא יצא לחירות – "יצא לחירות" גם לימוד והפצת השיטה שלו. וההוראה:

"לחיות" עם "שיטה" זו באופן של חירות – "אַז יעדער טאָג זאָל זיין אַ לעבעדיקער חסידישער טאָג אין דעם "רוח" און לויט די אָנווייזונגען פון דער תורה פון

דעם אַלטן רבי'ן".

ב' חלקים משיחת מוצאי ש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו ה'תש"ל