מאסר אדה"ז בא כתוצאה מרצונו שיהי' "יפוצו מעיינותיך חוצה" - שלכאו"א מישראל, גם אלו שהם בדרגת "חוצה", יגיע, ובאופן של "הפצה", לא רק עניני המעשה של תומ"צ (אע"פ ש"המעשה הוא העיקר"), אלא גם "מעיינות" התורה. ו"מעיינות" אלו יחדרו לא רק את כחות החיצוניים, אלא גם בחי' ה"מעיין", יחידה שבנפש. וכיון שמנהיג ישראל תבע א"ז, מובן, שבכח כ"א לגלות את בחי' המעיין, ובאופן שזה יבוא לידי מעשה בפועל. וכמ"ש הבעש"ט שכל יהודי נק' "ארץ חפץ" ובו נמצאים דברים יקרי ערך, והחילוק בין א' לשני הוא רק כמה צריכים "לחפור" לגלות א"ז. וזוהי הכוונה בהתוועדות זו שבו "נזכרים" על ימי קדם, אע"פ שבזמן זה יכלו ללמוד תורה, כדי שמזיכרון הדברים יתוסף אצל המשתתפים בהפצת המעיינות חוצה.

א' השיחות דהתוועדות ג' דפ' וישב, י"ט כסלו ה'תשל"ה