א) במזמור הא' של שיעור תהלים היומי, מזמור פח, נזכרו ד' הענינים דחולה ,יסורים, ים ומדבר, אשר בעת שנפטרים מהם יש לברך "ברכת הגומל". ומובן

שעיקר הכוונה בזה היא ה"יודו לה' חסדו" עי"ז שיהפכו לטוב. וכסיום השיעור במזמור פט "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". [מזמור זה קשור עם בעל גאולה [די"בי"ג תמוז], "מנהל פועל" דישיבת תומכי תמימים, שהם ה"חיילי בית דוד" שלוחמים נגד אלו "אשר חרפו אויבך, ה', אשר חרפו עקבות משיחך" וכו']. ב) בשיעור

תניא היומי, אגה"ת ריש פ"ו, מבאר דמכיון דבזמן הגלות החיות האלקי מלובשת בקליפות

וכו', ו"אז יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ולנפה"ב

.. ואדרבה ביתר שאת וביתר אז". ובזה מתרץ השאלה איך חייבי כריתות ומיתות בידי שמים "

האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים". באמת רואים בענין זה

טוב הכי נעלה – שהרי גם החיות בזמן הגלות בא מה' ו"אין רע יורד מלמעלה" – דוקא בזמן הגלות: זה שממשיך חיות גם לחייבי כריתות וכו' גם לאחרי נ' או

ס' שנה הוא בגלל היותו "ארך אפים" ונותן להם הזדמנות לעשיית התשובה ויהי' "אתהפכא חשוכא לנהורא".

משיחת יום א' פ' פינחס, ח"י תמוז, צום שבעה עשר בתמוז (נדחה) ה'תשמ"ה