ב"אתכפיא" ו"אתהפכא" יש בכ"א מעלה. כמו מעלת המצה בפסח שאז אכילת חמץ אסורה, ומעלת שתי הלחם בחגה"ש שהמצוה היא "חמץ תאפינה":

מצה, ש"דוקרים" אותה כדי שלא "תתנשא", הו"ע אתכפיא. והחידוש בחגה"ש הוא שה"חמץ" גופא נעשה "קרבן" – אתהפכא. גם במשך חיי האדם, לפעמים

עובד את ה' ע"י "אתכפיא" ולפעמים ע"י "אתהפכא". ובכללות: בזמן התורה והתפלה הוא "מנותק" מעניני העולם וזה פועל שגם הגוף (שצריך גם אז) הוא

בבחי' "אתהפכא", ובזמן שצ"ל "נשאת ונשאת באמונה" וצריך "להתחשב" עם עניני העולם – אתכפיא. אפי' אצל נשיא בישראל ישנם ב' הענינים: הוא "נשיא"

ומנושא, אבל גם "רעיא מהימנא" שדואג גם לעניני הגשמיים

של העם. וכמו שראינו אצל הצ"צ: גדלותו בתורה שראו כבר בהיותו בן ג' שנה וכו', וביחד עם זה

התמסר לגמרי לפעול גם עם כאלו שהיו שייכים רק לבחי' "אתכפיא".

משיחת אור ליום ו' פ' אחרי, י"ג ניסן ה'תשמ"א