ישנו שינוי עיקרי באופן הלימוד דחכמת התורה שנתחדש במתן תורה להבדיל מחכמת מצרים. במצרים הי' הסדר שכללות הלימוד דחכמת מצרים הי'

מוגבל לאנשים מיוחדים בלבד – "חרטומי מצרים" וכיו"ב, ואצל כל השאר הי' הענין של מעשה בלבד. אבל אצל בנ"י ה בדיוק להיפך – במ"ת ניתנה התורה

בבת-אחת לכל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "חוטב עציך ושואב ממיך", ומיד נצטוו כולם בלימוד התורה באופן של הבנה והשגה. וכבר "משהתינוק מתחיל

לדבר – אביו מלמדו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"!, שכבר בהתחלת הלימוד יודע שיש לו בירושה את כל התורה וכו'. וההוראה: כאשר הקב"ה

מעניק לאדם ידיעות מיוחדות, אין לו להחזיק זאת רק לעצמו ולהסתיר זאת מהזולת (כמו חרטומי מצרים), אלא אדרבה – להשתדל ששכלו וידיעותיו יגיעו גם

לזולת, ובאופן שהלימוד יבוא לידי מעשה וכו'.

י'

משיחת יו"ד שבט ה'תשמ"ג