מסופר בגמ' שלאחרי גזירת פרעה ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" [בשני דפ' שמות ]"עמד עמרם ופירש מאשתו ועמדו כל ישראל ופירשו מנשותיהם",

ובזכות מרים, שהיתה אז בת חמש, חזר עמרם ועשה "ליקוחין שניים" ביוכבד ועד"ז שאר ישראל, ועי"ז נולד משה רבינו והילדים ש"הכירוהו תחילה" בקי"ס

וכו'. וזוהי ההוראה לדורנו: יכול להיות שאפי' "עמרם" יתחיל לפחד מגזירת המלכות להשליך את הילדים לתוך ה"זרם" של המדינה וכו' ויימנע מלהביא עוד

ילדים לעולם ויסתגר לעצמו וכו', ואז באות הנשים הצדקניות, עד לילדה בת חמש, ואומרות: לא זו הדרך! עלינו להמשיך לקיים רצון ה' ואז לתבוע מה'

שהענינים יסתדרו לטובה. וזהו מ"ש לאח"ז "ותתצב אחותו מרחוק וגו'" (ואיתא במדרש שכל מילה של פסוק זה קאי על "הקב"ה") - היא הלכה בבטחון

גמורה שעלי' רק להסתכל שם ותראה איך שגם "מרחוק" - "זה הקב"ה"! וכו'.

משיחת פורים ה'תשכ"ג