עה"פ [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" מצינו לכאו' ב' פירושים הפכיים מן הקצה אל הקצה: 1) יצחק זרע דגן כפשוטו ומצא "מאה שערים" - "שאמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'" (רש"י ממדרשים) 2) מ"ש בפרקי דר"א "וכי יצחק אבינו דגן זרע חס ושלום?!" אלא הכוונה ש"זרע (מצות) מעשרות" (ע"ד "זורע צדקות") - הוא הפריש מעשר מממונו. וי"ל שבזריעת דגן ישנם ב' אופנים: ש(רק) העיקר אצלו הוא המעשרות, אבל את השאר קיים אצלו עכ"פ כמציאות של "טפל" ("כל מעשיך לשם שמים"), וזהו ה"זריעת דגן" של יצחק עפ"י נגלה, וע"ז בא הפדר"א ואומר ש"חס ושלום" לומר שיצחק, א' מהאבות ש"הן הן המרכבה" שאין לו שום מציאות לעצמו, "דגן זרע" באופן כזה! אלא כל מציאותו של ה"זריעת דגן" ("דרכיך") שלו היתה רק "כלי" ל"דעהו"! ע"ד עטיפת הטלית הוא רק ה"כלי" לקבלת עומ"ש במעשה וכיו"ב.

ג' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה