עה"פ "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק" איתא במדרש דאע"פ שאין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, כי גם בהם לא בטוח "שלא יטעה אותן היצר הרע", אעפ"כ ייחד כאן שמו על יצחק "הואיל ונתייסם בעיניו [כמ"ש בחמישי דפ' תולדות "ותכהין עיניו מראות"] כאילו הוא מת.. ויצה"ר פסק ממנו". וצ"ל: הן אמת ש"סומא חשוב כמת" אבל איך אומרים ש"יצה"ר פסק ממנו"‏ – ‏רואים במוחש שסומא יכול לחטוא?! והביאור: זה שיצחק הי' "סומא" בא כתוצאה מיראת שמים בתכלית, כמ"ש רש"י ש"ותכהינן עיניו" בעשנן של נשי עשו שהיו מעשנות ומקטירות לע"ז: הוא לא הי' יכול לסבול ענין של ע"ז עד כדי כך ש"נתייסם בעיניו"! ומ"סומא" כזה נלקח כל מציאות הרע "יצה"ר פסק ממנו". וזה הי' גם שמחת ר' יוסף בהגיעו לבן ששים כיון ש"נפקי לי מכרת" אף שעדיין לא יצא מ"כרת דיומי" [ראה מו"ק כח.]: מובא בראשונים שר' יוסף לא הי' יכול לפעול על עצמו לא להסתכל חוץ מד' אמות ולכן הביא על עצמו להיות "סגי נהור"! ולכן יכול הוא להיות בטוח שה"יצה"ר נלקח ממנו".

משיחת י"א ניסן ה'תשכ"ב