תכלית בריאת האדם הוא כדברי חז"ל "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". וכפי שמצינו בר"ה הראשון, יום ברוא אדה"ר, שמיד לאחרי שנברא אזי

"ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". והכוונה בעבודתו של האדם אינה אלא לטובתו, כי דבר הנעשה ע"י עבודתו מתענג בזה ביותר. והענין: מטעמי הבריאה הוא

להיות שה' "הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב" וכו'. וכדי שהמשכת הטוב והחסד תהי' בתכלית השלימות דרושה פעולה גם מצד המקבל, כי אז, כאשר

האדם יודע שהרויח הטוב והחסד ע"י עבודתו ויגיעתו וזה "קב שלו", יש לו בזה שלימות התענוג. והדגשה מיוחדת בזה בעמדנו בערב ר"ה: למרות שהברכות

לכתיבה וחתימה טובה וכו' מובטחות, הנה כדי שיהיו בתכלית השלימות – יש צורך שהיהודי יעשה איזה פעולה מצדו. ולכן יש לנצל את השעות שנותרו עד

ר"ה כדי להשלים (מלשון "שלימות") בכל עניני תומ"צ, ובמיוחד בענין הצדקה וכו'.

ב' חלקים משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשד"מ, ערב ר"ה ה'תשמ"ה