החילוק בין ק"ש של שחרית וערבית רואים בזה שבשחרית מברכים אחת לאחרי' ובערבית – שתים לאחרי'. ואיתא ברוקח הטעם ע"ז מכיון שבלילה אין

מצות ציצית. והביאור: הדין שמצות ציצית נוהגת ביום דוקא לומדים ממ"ש "וראיתם .. וזכרתם", וראי' היא ביום, והענין בעבודה: כאשר היהודי הוא במצב

של "יום" ומקיים מצות ציצית, נפעל עי"ז ענין הראי' באלקות, ע"ד בזמן הבית. משא"כ כשהוא במצב של "ערבית" וחושך שאין מצות ציצית (בגשמיות העולם,

אע"פ שישנה בתורה שהיא למעלה מהעולם), אין לו הראי' האלקות, ע"ד זמן הגלות. וכדי שגם אז יקבל עליו עומ"ש צריך השתדלות מיוחדת, ולכן מוסיפים

אז ברכת "השכיבנו" – שגם ה"שכיבה" תהי' ב"שלום" וכו'. ב' ענינים אלו הם ע"ד החילוק שבין נדה וזבה [כמ"ש בשישי דפ' מצורע], שנדה היא ענין טבעי

משא"כ זיבה היא חולי: גם בזמן הבית היו "רשעים גוברים" בעוה"ז והיו צריכים יגיעה בעבודתם, אבל יגיעה הקשורה עם הסתר הטבעי של עוה"ז. אבל זמן

הגלות, חושך בתוך חושך דעוה"ז, ה"ז בדוגמת ענין הזיבה. ולכן תיקון טומאת נדה הוא ק"ש של יום, העבודה דזמן הבית, שהיא עבודה קלה יותר מכיון שיש

את ה"ראיתם" – "שאו מרום עיניכם וראו וגו'", ותיקון טומאת זבה הוא ק"ש של ערבית, העבודה דזמן הגלות.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג