מנהג ישראל לומר "דברי כבושין" ביום התענית" ‏–‏ "כבושין" גם למעליותא ‏–‏ מלשון "יכבוש עוונותינו", וניתוסף בזה ע"י קבלת תוכן ה"דברי כבושין" כפשוטם ‏–‏ קבלת החלטות טובות על להבא וכו'. ובפרט ש"הקב"ה עוזרו" ‏–‏ את בנ"י בפרט וכל העולם בכלל, שהרי בריה"ע בכלל היתה ע"י ש"שיתף עמו מדת הרחמים", אלא שזה לא נכתב בגלוי עד לאחרי בריאת האדם ביום ו' למעשה בראשית ‏–‏ ראש השנה. ובמיוחד לאחרי העבודה דתק"ש בר"ה שעי"ז נפעל הענין ד"עלה אלקים בתרועה וגו'" ‏–‏ עליית שם אלקים שנכלל בשם הוי' וכו' (ועד"ז מבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל, שהענין דתק"ש הוא מיתוק הגבורות [ומסיים שם בענין הגאולה]). וזהו גם כללות ענין התענית ‏–‏ הפיכת העינוי דתענית ל"יום רצון" עד לענין של תענוג (פנימיות הרצון) וכו'. עפמ"ש הגמ' עה"פ (התחלת ההפטורה דיום תענית) "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" ש"אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" מובן שבעת רצון דיום התענית בעשרה ימים אלו גופא ‏–‏ הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" הוא ביתר שאת.

משיחת יום ב' פ' האזינו, "צום גדלי'" ה'תשמ"ז