מצד הענין דאהבת ואחדות ישראל שהוא "כלל גדול בתורה" הנה "אל יפטר אדם מחבירו". אבל הרי לכל א' ישנה שליחות מיוחדת במקום מסויים – ולכן נותנים מיד עצה "אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו", ובמילא זה לא יהי' "פירוד", ואדרבה – עי"ז "לוקח" עמו גם את חבירו. ובפרט עפ"י תורת הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, וכהראי' מהדין של "עירוב", שכאשר מניח "עירוב" במקום רחוק ומחשבתו שם, הרי הוא נמצא שם. הדיוק "...שמתוך כך זוכרהו": ובהקדם, הרי עפ"י תורה ישנם חילוקים בין בנ"י, בין א"י לחו"ל וכו', ועד שישנן מדינות שלא מתאים ליהודי לגור שם (מצ"ע) – ואיך פועלים יהיו כולם באחדות? אלא זה נפעל ע"י ה"תוך" וה"נשמה" שב"דבר הלכה" – "דבר הוי'", "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" [המשך יבוא]

משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב