הוראה ממ"ש בחמישי דפ' אחרי ע"ד האיסור דשחוטי חוץ וכו'. האדם צריך לנצל את התענוג והתלהבות (חלב") שלו ואת החמימות ("דם") שלו רק לעניני

קדושה ולא לענינים שהם "חוץ" לקדושה. ואומנותו של היצה"ר בזה הוא ש"היום אומר לו כך ולמחר וכו'" – קודם אומר לו להתעסק בתומ"צ אבל בלי תענוג

והתלהבות וכו' – את זה "יקריב" לעניני רשות ופרנסה (- ב"מחנה", רק לא על מזבח הוי'), ומזה בא לומר לו להקריבם "מחוץ למחנה" עד לע"ז ר"ל – "לשעירים

אשר הם זובחים על פני השדה"! וזוהי ההוראה: את ה"חלב ודם" של יהודי יש להקריב דוקא "על מזבח הוי'"! ואפי' אם עליו להתעסק עם עניני רשות בשביל

פרנסתו וכו' ה"ז צ"ל "בלא לב ולב", בלי להשקיע בזה את התענוג וההתלהבות וכו'.

משיחת אור ליום ד' פ' אחרי, י"א ניסן ה'תשמ"א