הרמב"ם פוסק שמברכים על עשיית מעקה. ואף שמלשון הפסוק [בשלישי דפ' כי תצא] "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך

וגו'" משמע שטעם עשיית מעקה הוא משום סכנה, ואין מברכים על דבר שהוא משום סכנה, אבל מזה שהרמב"ם, ומקורו בספרי, מונה את "לאו

תשים דמים

בביתך" כמל"ת, מוכח שאי"ז הטעם ל"ועשית מעקה לגגך" אלא ענין בפ"ע (כי טעם המצוה אינו נמנה כמצוה בפ"ע), ולפי"ז מצות עשיית מעקה אינה משום

סכנה. וההכרח: תוכן מצות מעקה מכריח שיש לברך ע"ז. והביאור: תוכן המצוה הוא שכשאדם בונה "בית חדש", מתעלה בעבודתו, עליו לעשות "מעקה",

גדרים חדשים, ש"לא יפול" בנסיונות החדשים שיתעוררו בעבודתו החדשה. וה"מעקה" עושים על גג ה"בית חדש", דהיינו, שהעזר לעבודתו בא מעולם נעלה

יותר מזה שהוא נמצא בו. ולכן צריך לברך ע"ז - דהיינו להמשיך מ"הוי'" שלמע' מעולמות וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תשט"ז