בהפטורת פ' ויגש מסופר אודות נבואתו של יחזקאל הנביא אודות הוראת הקב"ה לאחד את י"ב השבטים, שבכללות נחלקים לב' סוגים – עץ יהודה ובנ"י

חבריו ועץ יוסף אשר ביד אפרים ובנ"י חבריו – לעץ אחד. ועוד יותר: החילוק בין יהודה ואפרים הי' אז מן הקצה אל הקצה: עיר הבירה של יהודה היתה

ירושלים עיר הקודש, ולעומת זאת – אפרים וחבריו עשו ענינים בלתי רצויים וכו', ובכל זאת מודיע יחזקאל שיש לאחד ביניהם, עד כדי כך שהגאולה של יהודה

תלוי' בזה שמתאחד עם אפרים! וזהו הקשר לעשרה בטבת, שהשנה ש"פ ויגש הוא ה"ערב" והכנה לעשרה בטבת: עוד לפני שמגיע עשרה בטבת שבו מרומז

שמלך בבל פועל קירבה בין בנ"י וביהמ"ק [ע"י המצור, כמדובר לעיל בהשיחה], הנה בשבת שלפנ"ז מודיעים לבנ"י שבכוחם ויכולתם לפעול בעצמם אחדות בין

בנ"י ולקרב א"ע להקב"ה ותורה וכו'.

משיחת יום א' פ' ויחי, עשרה בטבת ה'תשמ"ג