התורה מציגה את גן העדן כמקום ייחודי, בהמשך פרשיות בראשית אנחנו פוגשים השוואה מעניינת: כיכר סדום, וארץ מצרים מושוות בתורה לגן עדן שהמים מצויים בו בלי הגבלה. ובהנגדה, ארץ ישראל 'למטר השמים תשתה מים'. מה העומק המסתתר בהשוואה זו? מדוע הימצאותם של משאבי טבע ללא הגבלה, מהווה חסרון, ואילו חסרונם מודגש כיתרון? איזה לימוד משמעותי נוכל ללמוד מכך לחיינו, הן בהיבט של עבודת ה' והן בהיבט של מערכות היחסים שלנו?

שיעור שנמסר בבית המדרש פתחי עולם בתאריך ח כסלו תשע"ד