מאז שבעה באוקטובר אולפני החדשות עובדים נון סטופ, מסביב לשעון, בלהרים לנו.

לשמור על המורל הלאומי שלנו, לחסוך לנו דיווחים קשים או מציאות מורכבת,

להסביר לנו שאנחנו במלחמת אין ברירה, ולהבטיח שרק ייחד ננצח. המלחמה, המסך, האולפן, והמדינה – אחד הם.

אבל האם זה באמת תפקיד של עיתונות?

לאלחש את הספקות, את השאלות? להשתיק את המוזות כדי שלא יפריעו לתותחים?

באופן אבסורדי התקשורת שלנו מנתקת אותנו מהאקטואליה, מהמידע שיש לכל העולם על מה שקורה אצלנו.

את הקולות המתנגדים

למלחמה ואלו שמבקרים את התנהלות המדינית לא מזמינים לאולפנים. מסך ברזל.

בארבעת החודשים האחרונים, חודשי המלחמה, חברי וחברות הקואליציה הוזכרו ב–87% מהאייטמים בחדשות 11, 12 ו-13 לעומת 13% של איזכורי האופוזיציה.

איך קורה שכל אולפן חדשות בעולם מראה לציבור מה באמת קורה בעזה, ומאיתנו מסתירים?

האם הממשלה באמת עושה כל מה שאפשר כדי לשחרר את החטופות והחטופים?

מי לא סומך עלינו, הציבור, שנדע להרגיש, לחשוב ולהחליט מה נכון?

איך לנהל את היום שאחרי? 7 באוקטובר הוא נקודת מפנה בייחס של מדינות הציר המתון כלפי חמאס, ויש לנו הזדמנות נדירה

להשתלב במזרח התיכון, להבטיח את הביטחון שלנו, ולכונן נורמליזציה עם המדינות השכנות.

שמעתן על זה באולפנים? ו תפנית דרמטית בעלילה, תפנית של תקווה.

בתקשורת הזרה יש דיבור על חיילים שלנו שבוזזים בתים בעזה, ומתעללים באנשים.

הנפש קורסת רק מהמחשבה על זה. הלוואי וזה לא נכון. אבל איך נדע? התקשורת חייבת לבדוק ולדווח. האם לגיטימי שלא נדע על זה כהורים, כבני ובנות משפחה, כמערכת החינוך.

זו לא רק זכות שלנו, לדעת, זו גם החובה שלנו כאזרחיות ואזרחים, כאפוטרופסיות של הדורות הבאים.

התעלמות ואי ידיעה לא הופכות אותנו לחברה יותר צודקת או יותר מוסרית. לתקשורת יש תפקיד קריטי בדמוקרטיה.

כשהיא לא ממלאת אותו, היא חושפת אותנו לסכנות.