ביום הזכרון העצוב הזה, פרופ' אסא כשר, פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה וחתן פרס ישראל , אב שכול בעצמו, מזכיר לנו שאנחנו חייבים תמיד לשאול את עצמנו האם המנהיגים שלנו שולחים את בנינו ובנותינו למלחמת אין ברירה או שיש ברירה ואנחנו חייבים לדאוג שחיילינו לא ימותו לשווא.

טקסט הפרק המלא:

חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא. במלחמה נופלים חיילים ולפעמים נוצרת הרגשה שחיילים נופלים לשווא. אין הרגשה איומה יותר מן ההרגשה הזאת. לא רק שהחייל נספה ואיננו עוד בין החיים אלא גם למותו לא הייתה משמעות. חיילים מבצעים משימות, חלקן מסוכנות. בוודאי שחייל שנהרג תוך כדי ביצוע המשימה שלו לא נהרג לשווא. הוא נהרג כשהוא משרת את המטרה, כשהוא משרת את הערכים שהמלחמה הזאת באה לבטא. אבל לפעמים יכול להיות שלא ברור לשם מה נלחמים בכלל, עדיין יכול להיות שהחייל לא מת לשווא מפני שהוא נהרג כשהוא הלך להציל חיילים אחרים שנפגעו. אבל לפעמים אנחנו נתקלים בירי דו-צדדי. חיילים יורים על חיילים בטעות כי הם לא מזהים אותם נכון, כי הם חושבים שהם אויב. במלחמה הנוכחית, חרבות ברזל, יש יותר מ-20 חיילים שנהרגו מאש כוחותינו. הם מתו לשווא. הדוגמה הבולטת ביותר של מוות לשווא זה כשהמלחמה היא לא צודקת. כשהמלחמה היא מלחמת יש ברירה. כאשר המנהיגים של המדינה יכלו שלא להוציא את החיילים למלחמה, ובכל זאת הם הוציאו אותם למלחמה, ובכל זאת חלק מהם נהרגו. המוות הזה היה מוות מיותר, ולכן הם נהרגו לשווא. אנחנו צריכים לחשוש חשש עצום מן האפשרות הזאת של מלחמה שהיא מיותרת. כשאנחנו מסתכלים עכשיו, ברגעים האלה, על לפעול ברפיח, כדי לפגוע בכמה גדודי חמאס שנשארו שם, הרצון הזה הוא טבעי, אבל הוא מתנגש ברצון שלנו להחזיר את החטופים. המטרה העליונה של הלחימה היא החזרת החטופים, ולכן כל מה שלא משרת את החזרת החטופים הוא לא רצוי, לא ראוי, לא מוסרי, לא נכון, מיותר. חיילים שיהרגו חס וחלילה וחס בלחימה ברפיח, כשזה לא משרת את המטרה של החזרת החטופים, יהיו כאלה שלמרבה הצער לא רק יהרגו, אלא ימותו לשווא.