הזירה האדריכלית, התיאוריה והפרקטיקה, עוברת בשנים האחרונות שינויים דרמטיים. הכלכלה הנאו ליברלית הנשענת על יזמים פרטיים, הנסיגה של המדינה כגוף מבצע ומיקומה כגוף מתווך המופקד על מדיניות ורגולציה, וההתחזקות של הקהילה בעיצוב סדר היום המרחבי והתכנוני, כל אלו מעצבים מחדש את המקצוע. תשומת לב מרבית ניתנת דווקא למקצוע התכנון. על כך יעידו הפלטפורמות השונות בתקשורת המסקרות כולם תהליכים עירוניים בקנה מידה גדול. תהליכים אשר אינם עוסקים באובייקט אלא בתהליך כינונו של המקום. האובייקט האדריכלי נשכח. אולי כי פשוט האדריכלות הפכה לבלתי רלוונטית. נדמה כי הנושאים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים מעסיקים את מתכנני הערים והגיאוגרפיים בעוד שהאדריכלים מבכרים לעסוק בשאלות של אסתטיקה וראווה ולברוח מהתמודדות עם סוגיות ליבה אשר מעסיקות את מקבלי ההחלטות.