בבא מציעא כ - ט' באדר ב', 19 במרץ

ברייתא קובעת שאם נמצאה קבלה (שובר) שבה רשום שהבעל (או יורשיו) שילם לגרושתו את כסף כתובתה, אם האשה מסכימה ששילמה, אנו מחזירים אותו לבעל. מדוע איננו חוששים שאולי הכסף לא הוחזר באותו תאריך שבו נכתבה הקבלה, ובני הזוג זוממים להחזיר את הכתובה שהיא מכרה לאחר התאריך הכתוב בקבלה, ולפני שבאמת קיבלה את כספי הכתובה? רבא ואביי מציעים כל אחד תשובות. המשנה מפרטת סוגי מסמכים שאם מוצאים אותם ברחוב ניתן להחזירם כיוון שאין חשש שמישהו יגבה איתם כסף שלא מגיע להם. הרשימה כוללת אגרות שום, מסמכי הערכת קרקע של לווה שייתפסו על ידי נושה, התחייבות של בעל לשלם עבור מזון בת אשתו, מסמכים המעידים על ביצוע חליצה ​​או מיון ועוד. אם מסמכים נכרכו יחד או נמצאו באופן שניתן לתבוע אותם על ידי סימנים, ניתן להחזיר אותם. אם נמצאה קבלה של תשלום חוב, אפילו שמצאו בידי הנושה, היא ניתנת לחייב כהוכחת תשלום. רב הונא לא התיר להשתמש בגט שנמצא ברחוב מכיוון שהוא חשש שאולי הוא שייך לאנשים בעלי אותם שמות שגרים בעיר עם אותו שם כמו שכתוב בגט. רבה חלק על רב הונא על סמך משנתנו המתירה החזרת מסמכים שאושררו על ידי בית הדין ואינו חושש שהמסמכים שייכים לאנשים אחרים. זה הוביל לוויכוח בין רבה לרב עמרם שהגיבו בזלזול כלפי השני, מה שגרם אז לשבירת עמוד בבית המדרש של רב. הגמרא מגדירה חלץ מהמושגים המוזכרים במשנה - חפיסה, דלוסקמא ומסמכים שהם כרוכין ואגודים. מי שמוצא צרור של מסמכים יחד מודיע שמצא מסמכים ומי שאיבד אותם יכול לקבלם על ידי זיהוי כמה ואיך הם כרוכים. רב קבע כי אם נמצאה קבלה במסמכי הנושה המעידה על תשלום הלוואה, אין אנו יכולים להניח ששולמה שכן ייתכן שהנושה כתב אותה כך שכאשר הלווה מוכן לשלם, הקבלה תהיה מוכנה. אולם הדבר סותר פסיקה במשנתנו לפיה סימפון (קבלת תשלום) המצוי בניירות הנושה מוחזר ללווה. כדי לפתור זאת הם מביאים תירוץ שאמר רב ספרא לגבי מקור אחר - שמדובר במשנה שנמצא עם מסמכים קרועים של הנושה ורב דיבר כשנמצא במסמכים רגילים של הנושה. שתי משניות נוספות מובאות להעלות את אותו סוג של קושי נגד אמירה זו של רב וכולן נפתרות באותו אופן.