בבא מציעא כט - י"ח באדר ב, 28 במרץ

מהי רמת האחריות של אדם כלפי אבידה ברגע שאדם מרים אותו ומתחיל לחפש את הבעלים? אם מדובר בבעל חיים, המוצא צריך להאכיל אותו. אפילו אם זה בהמה גסה שהכנסותיו יותר מהוצאותיו, לאחר י"ב חודש, המוצא יכול למכור אותו ויחזיר את הכסף כשימצא את הבעלים. רבי טרפון ורבי עקיבא מתלבטים אם ניתן להשתמש בכסף הזה או שלא - זה משפיע אז על רמת האחריות של המוצא לכסף במקרה של אובדן/גניבה. הגמרא מניחה ששניהם מסכימים שהאחריות תלויה בשאלה אם הם יכולים להשתמש בחפץ או לא, כלומר במקרה שבו הם לא יכולים להשתמש בחפץ (כמו מקרה רגיל של אבידה), שניהם מסכימים שהמוצא אינו אחראי בגין אובדן/גניבה. הדבר מעורר קושי נגד רב יוסף שקבע ששומר אבידה (המוצא, שאינו רשאי להשתמש בחפץ) נחשב כשומר שכר, שאחראי לאובדן/גניבה. כדי לפתור את הקושי הזה, אפשר לענות שהמחלוקת ביניהם הוא לגבי אונס, ולא אובדן/גניבה, ובנוגע לאובדן/גניבה כולם יסכימו שהמוצא אחראי. נגד הסבר זה מתעוררת שתי קושיות מלשון המשנה, אך נפתרות. היה מקרה שרב יוסף ניסה לפסוק כמו רבי טרפון ולאפשר למי ששמר על כסף של יתומים להשתמש בכסף, אבל אביי ערער על פסיקתו בכך שהבחין בין מקרה של שומר רגיל לבין המקרה שלנו בו המוצא טיפל בחיה ואז מכרה. דנים בפרטים לגבי טיפול בחפצים אבודים - כיצד על המוצא לטפל בחפץ? איזה סוג שימוש מותר, אם בכלל? שמואל פוסק שמי שמוצא שם תפילין יש פסיקה ייחודית שמותר למכור את התפילין ולהשתמש בהן - מדוע? ברייתא משווה הלכות של מי ששאל ספר תורה למי שמוצא ספר תורה. הגמרא עוברת על חלקי הברייתא השונים ומעלה שאלות ועונה עליהן. המשנה פוסקת ששני אנשים לא יכולים לקרוא יחד מתוך ספר שמצאו, אבל ברייתא פוסקת ששניים יכולים, אבל שלושה לא. איך הם פותרים את הסתירה הזו? המשנה פוסקת שאם מוצאים לבוש, יש לנער אותו אחת לשלושים יום. אולם מדברי רבי יוחנן משתמע שניעור לבוש יכול להרוס אותו. מוצעות מספר תירוצים.