בבא מציעא יב - ב' דראש חודש אדר ב' - א' באדר ב', 11 במרץ

הלימוד החודש מוקדש לע"נ שי אוריאל בן כרמית והרב שמעון פיזם, אייל מבורך בן שירי חיה ומרדכי מוטי טויטו, שמסרו נפשם למען עם ישראל. "עזה כמוות אהבה".  הלימוד השבוע מוקדש ע"י נירה פלדמן לע"נ פינקל בת ברוך ודינה בציון שנה לפטירתה.  רב אשי מסביר מדוע אם בעל מכניס גט בחצר אשתו, זה יעיל רק אם היא עומדת בסמוך, ואילו במתנה אין צורך לעמוד ליד החצר. זה מבוסס על העיקרון שאדם יכול לעשות משהו שהוא לטובתו של אדם (מתנה) לא בנוכחותו 'זכין לאדם שלא בפניו', אבל אי אפשר לעשות משהו רע עבור אחר (גירושין) שלא בנוכחותו/ה 'אין חבין לאדם אלא בפניו'. רבא שואל על מקרה שבו מישהו זורק ארנק והוא עובר במרחב האווירי של בית של מישהו אחר - האם הוא נרכש על ידי בעל הנכס כמו במקרה של המשנה? במה שונה המקרה מהמקרה שהובא במשנה? המשנה הבאה מלמדת: אם האנשים הבאים מוצאים חפץ אבוד, החפץ עובר לאב/בעל: קטן או קטנה, אשה ועבד כנעני. אם האנשים הבאים מוצאים חפץ אבוד, הם יכולים לשמור אותו לעצמם: גדול או גדולה, עבד ושפחה עבריים ואשה גרושה גם אם לא קיבלה את כתובהתה. שמואל מסביר שקטן שמוצא חפץ אבוד זה הולך לאביו שכן מקובל שילדים נותנים חפצים שהם מוצאים להוריהם. מכאן משתמע ששמואל סבור שילד אינו קונה חפצים לפי דין תורה. מתעורר קושי נגד שמואל מברייתא לגבי פועל המשאיר אלומות הנופלות בשדה (לקט) וילדו יכול לאסוף אותן. הרבנים מציעים שלושה הסברים אפשריים. רבי יוחנן חולק על שמואל כיוון שהוא מבין את המילה "קטן" במשנה לא להתייחס לקטן בגיל אלא למי שנתמך על ידי אביו, ובמקרה זה המשנה לא מלמדת דבר לגבי יכולתו של קטן לקנות. ברייתא קובעת שעובד יום שנשכר לעשות הכל עבור הבעלים ומוצא חפץ אבוד בעבודה, החפץ עובר למי שהעסיק אותו. זה סותר את המשנה הקובעת שעבד עברי המוצא מציאה יכול לשמור אותה לעצמו. הרבנים מציעים שלושה פתרונות. מה דינה של שפחה עברייה במשנה שזוכה להחזיק חפצים אבודים - האם לא ילכו לאביה, ואם נפטר, לא לימד ריש לקיש שהיא יוצאת לחופשי? כדי לפתור זאת, הם מסבירים שהמשנה פירושה שהפריט הולך לאביה ולא לאדונה. מדוע צריכה המשנה ללמד שאשה גרושה יכולה לשמור חפצים שהיא מוצאת? זה לא ברור?! המקרה חייב להיות מקרה שבו יש ספק אם היא גרושה או לא. אם מוצאים שטרות חוב, האם הם מוחזרים לנושה או לא? במה זה תלוי? למה?