בפרק הזה אנחנו מארחים את נבו פרץ, מאמן מנטלי ומטפל שבחר לקחת את החיים שלו בכיוון שלא היה צפוי מראש. נבו, שבגיל 12 התעורר בוקר אחד משותק ואובחן עם מחלה אוטואימונית, הפך את הכאב שלו לשליחות – ללמד אנשים איך להפוך סטרס ממשהו ששובר אותנו למשהו שמחזק אותנו.

בשיחה כנה ומעשית, נבוא משבר את המיתוס שסטרס הוא דבר רע. הוא מסביר למה סטרס הוא בעצם "דוושת הגז" שלנו, ולמה הבעיה האמיתית היא לא הסטרס עצמו אלא שאנחנו לא יודעים איך להתנהל איתו. הוא משתף בכלים פשוטים וזמינים – כמו נשימה נכונה – שיכולים לשנות לנו את החיים, ומסביר איך מי שמחזק את החוסן שלו בתחום אחד, אוטומטית מחזק אותו בכל שאר התחומים.

דיברנו על ההבדל בין חסינות לחוסן, על כלים לבניית עוצמה פנימית, ועל איך להפסיק לשרוד ולהתחיל לשגשג – גם כשהמציאות מאתגרת. פרק מלא בתובנות שמזכיר לנו שהכלי החזק ביותר שלנו כבר נמצא בתוכנו – אנחנו רק צריכים ללמוד להשתמש בו נכון.

בפרק הזה אנחנו מארחים את שרונה תגר, עורכת דין שבחרה לעשות משהו שלא הרבה אנשים יכולים להגיד על עצמם - לקום כל בוקר ולדעת שהיום היא תשנה חיים של מישהו. שרונה לקחה על עצמה שליחות: ללוות משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים דרך אחד המסעות הכי מתישים ומסובכים שיש - ההתמודדות מול המערכת.

בשיחה כנה ומרגשת, שרונה משתפת איך היא מלווה הורים ברגעים הכי מבולבלים שלהם, למה היא מאמינה שצריך להתחיל לדבר על הטוב שבביטוח לאומי ולא רק על הקשה, ואיך היא עוזרת למשפחות להבין שהן לא לבד במאבק הזה. היא מספרת על ההורים שפוגשת, על הדינמיקות המשפחתיות שרואה, ועל הרגעים שבהם היא צריכה להגיד להורים "תעצרו" - כי לא כל מלחמה צריכה להילחם.

דיברנו על התמימות שבה הורים נכנסים לתהליך הזה, על המחיר של אי-ידיעה, ועל החשיבות של לדעת מתי להתייעץ - כי לפעמים, משפט אחד במקום הנכון יכול לחסוך שנים של מאבק. פרק שמזכיר לנו שגם במערכת מורכבת, יש מי שבאמת אכפת לו ורוצה לעזור.

אחרי הפרק הראשון עם מאירה ברנע גולדברג - החלטנו לעשות משהו שמעולם לא עשינו: פרק המשך עם אותה אורחת.

והפעם צללנו עמוק. מאירה חשפה לראשונה שהיא עצמה מזהה את עצמה על הרצף האוטיסטי, וסיפרה איך הגילוי הזה השפיע על ההבנה שלה את הבן שלה אבישי ואת עצמה. היא שיתפה בטעויות שעשתה כשהבטיחה להורים אחרים ש"הכל יהיה בסדר", ובסיפור המרגש על איך כמעט לקחה מאבישי את הדבר הכי חשוב לו - המוזיקה הקלאסית - בגלל שאנשי מקצוע אמרו לה ש"לא יהיו לו חברים".

דיברנו על למה אין כללים שמתאימים לכולם, על המאבק עם מערכת החינוך שנופלת בין הכיסאות, ועל החשיבות של לדאוג לעצמנו כהורים - כי אם לא נטעין את עצמנו עם הרגעים הטובים, לא יהיה לנו כוח להתמודד עם הרגעים הקשים.

פרק מלא בכנות בלתי מתפשרת, בלקחים מהחיים, ובמסר החזק ביותר: אל תחיו רק בסבל - גם אם המציאות קשה, משפחות עם ילדים מיוחדים יכולות ורשאיות להיות מאושרות.

בפרק הזה אנחנו מארחים את הסופרת מאירה ברנע גולדברג לשיחה אישית, מרגשת ובעיקר כנה. מאירה משתפת איך הגילוי שבנה אבישי על הרצף האוטיסטי שינה את חייה – כאמא, כיוצרת, וכאדם. היא מספרת איך התחילה דווקא מכתיבה על אוטיזם בלי לדעת שזה הסיפור הפרטי שלה, ואיך דמות אחת – "ויש" מסדרת “כראמל" – הפכה לגשר עדין ומרגש להבנת העולם הזה דרך ספרי הרפתקאות לילדים.

בפרק הזה אירחנו את אבי מימרן, איש תקשורת ותיק ומנכ"ל עמותת מסוגלים - המסייעת לילדים ונוער עם אוטיזם. התחלנו מהמכנה המשותף: שלושתנו הורים לילדים על הרצף האוטיסטי שבחרו להקדיש את חייהם לעשייה ציבורית בתחום בעקבות האבחנה והאתגרים שבאו בעקבותיה.

בפרק הזה אירחנו את עמית קליגר - חבר יקר, יזם ואיש עסקים בינלאומי בתחום הבריאות והתזונה, שכיום עובד כמעט במשרה מלאה בגידול וחינוך שלושת הילדים שלו - כל אחד מהם ספורטאי מקצועי ומצטיין בתחומו.

התחלנו עם סיפור ההשראה של עמית על איך הוא בנה מאפס עסק מצליח במדינה רחוקה, ללא שפה וללא הון התחלתי, אשר שינה את חייהם של אלפי אנשים בפן הבריאותי והכלכלי והביא אותו כיום לחופש כלכלי. שוחחנו על השנים הקשות בתחילת הדרך, ואיך מחזיקים מעמד מול כל האתגרים כשהאופק עדיין לא נראה בעין.

משם עברנו לנושא היותר אקטואלי: איך מחנכים את הדור של היום, שרגיל לקבל הכל כאן ועכשיו, להציב לעצמו מטרות רחוקות ולצלוח את כל האתגרים בדרך? איך מפתחים אצלם חוסן מנטלי ששומר עליהם גם כשלא מצליחים? ואיך כל אחד יכול לקחת את זה לחיים האישיים ולחינוך הילדים? שיחה מרתקת ומלאת תובנות.

שבוע שעבר היה לשניאור שלנו בר מצווה, ובחרנו לציין את זה בדרך שלנו - בצורה שמתאימה לנו ועם האנשים הנכונים לנו. ללא אירוע, ללא מוזמנים, וללא חגיגות מיותרות.

קיבלנו הרבה תגובות מופתעות על ההחלטה הזאת, והחלטנו להקליט עליה פרק בפודקאסט. בפרק אנחנו לא רק מסבירים מה עמד מאחורי ההחלטה שלנו, אלא בעיקר על איך ההורות לילד עם צרכים מיוחדים מלמדת אותנו להקשיב לקול הפנימי שלנו ולא לחיות לפי ציפיות והתניות של החברה.

פרק מעורר מחשבה ומלא תובנות על הדרך בה אנחנו מנהלים את החיים שלנו ומקבלים החלטות ביום יום - לא רק כהורים לילדים מיוחדים, אלא כהורים בכלל.

אחרי שלוש שנים של שיתוף ההקלדות של שניאור ופניות רבות מהמאזינים - הבאנו אליכם את מפתחת השיטה בעצמה.

איך מורה לחינוך מיוחד הגיעה בעצם למהפכה בתקשורת? איך זה יכול להיות שילד אוטיסט "לא מדבר" שזקוק להמון סיוע ביום יום, פתאום יכול להקליד מחשבות עמוקות? ולמה כל כך קשה לאנשים להאמין שילד שצריך תמיכה פיזית בהקלדה בעצם מקליד בעצמו?

עדן שחק מגיעה לפרק עם כנות מלאה ומספרת על הרגע הגורלי בכיתה כשתלמיד כתב מילה על המסך. על הזמן שלקח לה לפתח את השיטה, ועל המלחמה הפנימית עם הייעוד שלא בחרה בו אבל לא יכולה לעזוב אותו.

פרק עם מסר חזק ביותר: לכבד ילדים אוטיסטים בהתאם לגילם, לדבר אליהם ולא עליהם, ולזכור שמה שלא תעשה עם ילד רגיל - אל תעשה גם עם ילד מיוחד.

אחרי הפרק הקודם עם אביתר, שאובחן עם אוטיזם בגיל 38 כשהוא נשוי ואבא לשתי בנות - הבאנו לפרק הזה את אשתו, ברכה.

איך זה לגלות שהאדם שהכרת לפני 20 שנה הוא אוטיסט? מה קרה כשבמהלך חצי שנה נטורפו כל הקלפים ופתאום גם הבעל וגם שתי הבנות אובחנו עם אוטיזם? ואיך בוחרים מחדש בבן זוג אחרי שמבינים דברים שלא ידעתם קודם?

ברכה מגיעה לפרק עם כנות בלתי מתפשרת ומספרת על המציאות של להיות "מנהלת מערך אוטיזם" - כפי שהיא קוראת לזה. על הקושי לחיות בין שתי ברכות: הברכה המקצועית והמהודקת, לבין הברכה הפרטית והמשוחררת.

מהמשבר הראשון עם הבירוקרטיה, דרך הגילוי המפתיע שהדברים שהכי מעצבנים אצל אביתר הם בדיוק הדברים שבגללם יש ביניהם חיבור עמוק, ועד להבנה ש"אם בחרתי בו בגיל 18 - עכשיו אני צריכה לבחור מחדש מתוך הכרה".

פרק שמלמד אותנו על הכוח של פתיחות, על חשיבות המקום שבו אפשר להיות עצמנו, ועל איך שונות יכולה ליצור דווקא את החיבור הכי עמוק שיש.

בפרק הזה ראיינו את אביתר, בעל, אבא לשתי בנות, שבגיל 38 אובחן רשמית עם אוטיזם. מאז ילדותו ידע שהוא שונה - היו לו קשיים חברתיים, תקופות של בדידות, ותחושה מתמדת שהוא "שונה" למרות שלא הצליח לשים את האצבע על הסיבה. המפנה הגדול הגיע כשצפה בסרטון על אוטיזם בתפקוד גבוה ופתאום הכל התחבר - "וואי, זה בדיוק מה שאני".

האבחון לא שינה את מי שהוא, אבל כן שינה איך שהוא מבין את עצמו. "זה גרם לי להבין שאני לא דפוק, זה פשוט השוני שלי", הוא מסביר. במקום להתרפק על הקושי, אביתר פיתח גישה של "אני לא מוותר לעצמי" - למד לקרוא שפת גוף, לנתח כל אינטראקציה חברתית, ולהפוך את החולשות שלו לכוחות.

המסר החזק ביותר שאביתר משאיר הוא שאוטיזם זה לא הגדרה - זה רק חלק ממי שאתה. "אביתר עם האוטיזם, לא אביתר האוטיסט", כפי שהוא מנסח זאת. הוא ממליץ לכל מי שחושד שיש לו אוטיזם ללכת לאבחון, לא כדי לקבל תירוץ אלא כדי לקבל כלים טובים יותר להכיר את עצמו ולשחק עם הקלפים שלו בצורה הכי טובה שיש.