מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת תז"מ תשפ"ה לפ"ק

ביאור: הפלוגתא במתיבתא דרקיע

 

ספר ויקרא פרק יג

 (כה) וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא

ספר באר הגולה - הבאר הרביעי –  

בפרק הפועלים (ב"מ פ"ו, א') בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא והוי קא גריס שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודם לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא אמרו מאן יוכל לוכח רבה בר נחמני דאמר רבה אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליח בתריה וכו' לא הוי מצי מלאך המות למקריב ליה דלא הוי פסיק פומיה מגרסא אדהכי נשיב זיקא ואווש ביני קניא סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידיה דמלכות כי קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ע"כ.

וע"ז מתמרמרים מאוד בשתים האחד איך יהיו ח"ו חולקים עם קונם וצורם, והשני עוד יותר גדול שיהיו אומרים מן לוכח ויהי ההדיוט מכריע את רבו. גם בזה שמע לדברים אלו ויצא כנוגה צדקם וחכמתם תזרח כשמש בתוקפה ובגבורתה.

דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים אשר הם ישרים לכל הנבראים, לא כמלך בשר ודם אשר גוזר גזירה על עמו ולא ישגיח באיזו עניין הוא אל המקבלים, אבל הש"י מעשיו ופעולותיו ישרים אל המקבלים. כי כבר התבאר לפני זה, כי הבחינה שהוא מצד המקבלים הוא זולת הבחינה שהוא מצד הנותן, ולא יעשה הקדוש ברוך הוא כי אם הוא ראוי ונכון אל המקבלים גם כן, והוא בחינה זולת הבחינה שהוא מצד הנותן:

ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח, ב') אמר ר' יוחנן בכל מקום ששואלין המינין תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמנו ויברא אלקים את האדם בצלמו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כי שם נגלו אליו האלקים לאל העונה אותי ביום צרתי כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקים לפדות לו לעם עד די כורסין רמיו ועתיק יומין יתיב הנך למה לי אמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא ע"כ.

הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב נעשה אדם בצלמנו וכיוצא בזה שפי' הדבר שהוא יתברך נמלך בפמליא של מעלה וזהו נעשה אדם. ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה ולהמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך:

אבל הפי' הוא שלא ימצא בעולם התנגדות, משל זה כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם, אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל שהוא השם ית' אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמליא של מעלה, עד שהיה כאן התנגדות.

כי בריאה זאת בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים, האחד שהאדם יש בו דבר מן העליונים הוא הנשמה והחכמה והשכל, וכאשר זוכה האדם יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם עליונים, ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדות לאדם. השני שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראוי ראוים ג"כ כל הנבראים שהם בשבילו וטפילים אצלו לפי שהוא העיקר, ולפיכך בכל הנבראים לא כתב נעשה רק באדם, בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראים, וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות, כמו שהוא ראוי מצד הפועל, כך הם ראוים מצד הנמצאים עד שלפי זה יהיה העולם אחד ואין בו התנגדות.

... ולכך אמרו שהתורה שהיא גזירת ה', ראוי שתהיה נכון ואמת אל הנמצאים כמו שהוא אצל הנותן והגוזר, לכך אמר שבדין הזה שהוא ספק נגע אם בהרת קודם או שער לבן קודם... ויש לך להבין זה בעומק החכמה, כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם ואין להם מציאות כלל מצד עצמם, רק שהם באים במקרה בלבד ואינם בעצם, ולפיכך הש"י אשר הוא מחויב המציאות רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחויב המציאות והמקרה אין לו מציאות כלל רק במקרה קרה. לכך השם יתברך מטהר את ספק נגע, לומר שלא נמצא הנגע הזה כי מציאותו דבר מקרה ואין לו מציאות אצל הש"י שהוא מחויב המציאות. אבל שאר מתיבתא דרקיע אשר הם אפשרים ואינם מחויבים בעצמם, אין אצלם דבר שהוא מקרה כמו הנגעים כאילו אין להם מציאות כלל, רק יש להם מציאות אצלם כי אינם מחויבי המציאות, ולכך הם מטמאים הספק כי שמא הבהרת היה נמצא.

רק רבה שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות, וכיון שהוא יחיד בנגעים קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל הש"י שהוא מחויב המציאות. ודבר זה מבואר לחכמי לב כי הש"י שהוא אחד לגמרי ואין זולתו הוא מחויב המציאות לגמרי, ומי שהוא אחד בדבר מה כמו רבה שהוא יחיד בנגעים בלבד יש לו קירוב אל מחויב המציאות, ולכך היה מטהר ספק נגע כי המקריים אין בהם מציאות אצלו ג"כ ולכך הספק טהור, ומפני כך יצאת נשמתו בטהרה כי בזה היה לו דביקות ביותר אל הש"י. כלל הדבר מחויב המציאות מטהר את הספק בפרט ספק נגע כי אין לו מציאות אצלו לכך תולה לומר שאינו נמצא ודבר זה ברור מאוד ליודעי בינה: