לרגל יום השנה של ה 7.10, אירחתי *בפרק ה- 105 בפודקאסט "האקדמיה לניהול משברים"* לשיחה מעוררת השראה את ספית צורי, מקיבוץ מפלסים שבשער הנגב, סמנכל"ית חברה וקהילה בחברה למתנ"סים ששרדה את אותו יום ופונתה מביתה בעקבות אותו יום.

כשראיינתי את ספית, לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות שם נכתב על ידו - כי יצירת המשמעות נותנת משמעות.

אז על מה משוחחים עם מי שהיה שם ושרד את הטבח ההמוני שהיה בעוטף עזה?

על מה משוחחים עם אישה שברגע אחד התנפצה עבורה הפסטורליות היפה של מפלסים, השדות המוריקים, השקט שמכניס בך שלווה אינסופית ותודה לכיתת הכוננות ולחיילים גיבורים.

אז משוחחים על הרבה דברים.

** כיצד שמונה אנשים וכלב שורדים בממ"ד אחד קטן שעות ארוכות?

** כיצד מסתדרים עם הפסקת חשמל, אין אוויר, אין תקשורת. (יוצאים לגג לנסות קצת לקבל סיגנל).

** כמה אומץ צריך לפתוח קמעה את דלת הממ"ד על מנת שייכנס מעט אוויר.

** איך לא נכנסים למוד של פסימיות כשמבינים שצה"ל שעות ארוכות לא מגיע ומסביב עשרות מחבלים וריח שרפות מסביב ועשן מתמר באוויר.

** מתי צה"ל סופסופ הגיע ומתי ואיך ספית ומשפחתה עוזבים באותו יום אומלל את מפלסים?

** איך זה להיות מפונים? נזקקים? לחיות במלון? בבית של אנשים אחרים?

** מתי מתגבשת ההחלטה שחוזרים לעבודה? לעשייה ואיזה כוח יש בזה.

תוך שלושה שבועות מיום שבעה באוקטובר, ספית חוזרת לעשיה ונשאבת לתוך הפעילות ההתנדבותית שפשטה אז בעם כולה ולעשייה המקצועית ויחד עם הרשויות המקומיות נרתמת לעזרת המפונים ופתאום בפרק זמן לא ארוך הופכת מזקוקה לנותנת.

העשייה האינטנסיבית בעבודה ועם הקהילה נותנת לה את הכוח לצלוח את התקופה הקשה.

*הנתינה לזולת במצבי משבר יש לה כוח אינסופי והיא כדור האקמול הכי טוב שיש להתרומם ממשבר שאף אחד לא צפה.*

כל זה ועוד בפרק הכואב הזה, שאין לו עדיין סוף שמח ואיננו יודעים איך כל זה ישפיע על הדורות הבאים, אבל אולי השנה הזו נצליח למצוא משהו טוב יותר.