אחרי שבשני הפרקים האחרונים בביטלמניקס עסקתי ב 1974 המורכבת של ג'ון וג'ורג', הגיע הזמן לעבור לפול מקרטני.

בפרק החדש, נצא למסע שמתחיל מסוף 1973, מיד אחרי הניצחון האדיר של באנד און דה ראן.

פול, שרצה להוכיח שהוא יכול להנהיג להקה אמיתית ולא רק "פרויקט ליווי", היה צריך עכשיו לגייס גיטריסט ומתופף במקום הנרי מקולו ודני סיוול שעזבו לפני תחילת ההקלטות באנד און דה ראן.

את עמדת הגיטריסט, פול אייש די במהירות, לעומת זאת מתופף קבוע להרכב היה קשה הרבה יותר למצוא.

אחרי ביקור קצר באולפנים בפריז שבהם הם עבדו על שירים של לינדה ועל הדרך בדקו את האינטרקציה עם ג'ימי מקולוק הגיטריסט הצעיר והחדש, הם חזרו כדי לעשות לג'ימי את האודישן האחרון - הקלטה של אלבום עבור האח הצעיר של פול, מייק מקרטני הלוא הוא מקגיר.

ביקור בלוס אנג'לס ופגישה עם ג'ון מעלים בו רגשות געגוע והוא כותב שיר שעורג לחידוש הקשר הזה איתו. לשיר אחר פול מכניס אלמנטים לירים שמזכירים דברים שג'ון כתב ב'וולרס'.

אחרי תקופת ה'אודישנים' למתופף, וההחלטה לקבל להרכב את ג'ף ברייטון, פול החליט לקחת את ווינגז החדשה למגרש המשחקים של הגדולים בנאשוויל. שם פול קיווה למצוא שם שותפים למסע וצליל חדש, אבל הוא גילה שם גם דברים פחות נעימים על ההרכב החדש שלו.

על הכל ועוד המון תוכלו להאזין בחלק א' של הפרק שחוגג 50 שנה לאלבום "ונוס ומארס".

שנת 1974 הייתה אולי השנה הסוערת ביותר בחייו של ג'ורג' הריסון.
בזמן שהוא מנסה לתחזק לייבל עצמאי חדש, להתמודד עם התמוטטות נישואיו ועם קול פצוע רגע לפני סיבוב הופעות ענק – נולד האלבום Dark Horse.
אם חושבים על כך, ג'ורג' תמיד היה הסוס האפל שרץ במסלול משלו.

בפרק החדש של ביטלמניקס, אני בוחן מקרוב את האלבום שסימן את נקודת המפנה בקריירת הסולו של ג'ורג'.

זה אלבום של ניגודים בין הרוחניות המזוהה איתו לבין הצרות הגשמיות של החיים, בין הפקה עשירה לבין סאונד מחוספס וחשוף.

בפרק אני מדבר על הנסיבות המורכבות שהובילו לצרידות הקיצונית של ג'ורג' בזמן ההקלטות והסיבוב, על המשולש הרומנטי עם פאטי בויד ואריק קלפטון שקיבל ביטוי בין השורות, על הקמת הלייבל העצמאי, סיבוב ההופעות המייסר ועל ההקלטה של האלבום שהפך ל'כבשה השחורה' בקטלוג שלו.

בין אם אתם חושבים שמדובר בפנינה לא מוערכת או בנפילה של אחרי השיא, הצטרפו אלי לפרק על התקופה הסבוכה הזו של ג'ורג' שהניבה את האלבום הלא טוב הזה אבל אולי הכי כנה וישיר בדיסקוגרפיה של ג'ורג'.

בפרק 135 החדש של ביטלמניקס אני נכנס אל תוך נבכי “סוף השבוע האבוד”.
התקופה שבה ג’ון לנון, בן 33, מאבד שליטה על חייו, אבל ממשיך ליצור. בלי יוקו, בלי הביטלס, ועם יותר מדי אלכוהול מסביב.

אחד הצירים המרכזיים של הפרק הוא שיתוף הפעולה ההרסני עם פיל ספקטור.
המפיק האגדי, האיש שעיצב את הצליל של שנות השישים, הופך כאן לדמות טראגית כמעט כמו ג’ון עצמו. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת. ספקטור מגיע לאולפן שיכור וחמוש באקדח, והכאוס משתלט.
כשספקטור נעלם עם סלילי ההקלטה של אלבום הקאברים שג’ון מנסה להקליט, הכול מתפרק.

ג’ון שוקע בלוס אנג’לס למסע הוללות חסר כיוון. לילות פרועים, תקריות אלימות, והתרסקות פומבית של אמן שכבר היה בפסגה.
לצידו נמצאת מיי פאנג, שנדחפת לתפקיד בת הזוג, מתאהבת באמת, ומוצאת את עצמה בלב סיפור סבוך.

פגישה עם פול שמביא איתו מסר מיוקו גורמת לו לחשוב שהוא צריך לעזוב את עיר המלאכים ולחזור לניו יורק.
ומתוך כל זה, כמעט באורח נס, נולד גם האלבום חומות וגשרים.

הפרק הזה הוא על התמוטטות, על פחד, על איבוד דרך, ועל מוזיקה גדולה שנולדת מתוך כאוס מוחלט.

פרק שמתחיל עם סוף השבוע האבוד בלוס אנג'לס ומסתיים עם הפירוק הרשמי של הביטלס והחזרה ליוקו.

בחלק הקודם עסקתי בהקלטות של רוב השירים (למעט שיר הנושא) עבור הסרט השני של הביטלס שהתרחשו לפני היציאה לצילומים.
בפרק הזה ראינו איך הביטלס הולכים ומשתכללים הן בכתיבת השירים והן בהקלטות באולפן עם שיטות הקלטה חדשות ושימוש במגוון של כלי נגינה מעבר לגיטרות, בס, תופים.

בחלק ב, הפרק החדש, נצא עם הביטלס למסע הצילומים של הסרט הלפ, שמתחיל באיי הבהאמה השמשיים וממשיך לאוסטריה המושלגת.
נחזור איתם ללונדון וננסה להבין איך ריצ'רד לסטר מצא את השם החדש עבור הסרט שהוביל לכך שג'ון כתב את אחד השירים האישיים שלו באותה תקופה, שבו הוא ממש זועק לעזרה.

נמשיך להצטרף לביטלס באולפנים כדי להשלים את האלבום החמישי שלהם, כולל הקלטת שיר הנושא לצד א, וכל שירי צד ב וביניהם גם השיר האלמותי שנולד מהבדיחה הפנימית “ביצים מקושקשות”, אבל אוצר בו המון עצב.

לאורך הדרך נראה איך בתוך כל הלחץ, הצילומים והטייקים מתחילים גם להופיע רמזים למה שיגיע כמה חודשים לאחר מכן באחד האלבומים המכוננים שלהם, ראבר סול.

הפרק הזה הוא חלק א לפרק שחוגג, אמנם באיחור קל את יום הולדתו ה 60 של האלבום 'הלפ', האלבום החמישי של הביטלס, שיצא בשישה באוגוסט 1965.

יש מי שנוהגים לחשוב ש'הלפ' הוא אלבום מעבר, אפילו חלש יחסית, אבל אני כאן כדי להראות לכם אחרת.
זה אלבום שאני אוהב מאוד מסיבות אישיות שמכיל את כל ניצני המהפכה שתגיע אחר כך באלבום Rubber Soul ובכלל, תקופה שבה הביטלס מתחילים להעז להיות אישיים, רגישים, לכתוב על הצדדים הפחות יפים ביחסים או על ה'טרגדיות של האהבה' ולהשתמש בכלי נגינה שונים וטכניקות שונות באולפן.

בפרק הזה אני לוקח אתכם אל תחילת 1965, תקופה סוערת, שבה תופעת הביטלמניה כבר בשיאה, אבל מאחורי כל הזוהר מסתתרים עייפות, בלבול, ולחץ אינסופי.

ג'ון לנון כותב את שיר הנושא כמעט כקריאת מצוקה אמיתית.
זה רגע שבו ארבעה צעירים, שכבר כבשו את העולם, מבינים שהם צריכים למצוא דרך חדשה, מוזיקלית ונפשית ולהמשיך להתקדם למחוזות שונים ואחרים.

בפרק נכנס אל מאחורי הקלעים של ההקלטות הראשונות, אל הסיפורים הקטנים מהאולפן, אל הניסיונות והחזרות, ואל הדרך שבה הביטלס שינו את שיטת העבודה שלהם באולפן והחלו ליצור שכבה אחר שכבה, צליל אחר צלילף בשיטות שישתכללו מאוחר יותר ב'ראבר סול' וב'ריבולבר'.

ולמה קראתי לפרק “עזרה בדרך”?
זו מחווה לאלבום הנהדר של נועם רותם, שנושא את אותו השם ועוסק בדיוק באותם נושאים של כאב, סופניות, ותקווה.
נועם הסכים באדיבות שאשתמש בשם, ואני מודה לו על כך מקרב לב.

זהו פרק ראשון מתוך שניים. בחלק א׳ אעסוק בתחילת 1965 ובחלק הראשון של ההקלטות, ובחלק ב׳ בהמשך הדרך, אחרי צילומי הסרט השני של הביטלס.
אני מזמין אתכם לחזור איתי לשנה שבה הכול החל להשתנות.

אז איך מסכמים סדרה כזו על שנת 1968 ועל האלבום הלבן של הביטלס?

בפרק על סופים והתחלות, על אהבה וניתוק, על יצירה שנולדה מתוך כאוס, ועל האלבום הלבן, שעטיפתו הפשוטה מסתירה בתוכה את הסיפור המורכב ביותר של הביטלס.

בפרק הזה אני סוגר את כל הפינות שנשארו פתוחות:אדבר על לידתו של האלבום שתי בתולות, האלבום האוונגרדי והנועז שבו ג'ון ויוקו פרצו את כל הגבולות, ועל עטיפת העירום שעוררה סערה אדירה.

נלך אל מאחורי הקלעים של עיצוב העטיפה הלבנה. איך הפשטות של ריצ’רד המילטון, האמן הבריטי הגאון, יצרה את הניגוד המושלם לפסיכדליה של פפר. עטיפה לבנה לגמרי, בלי צבע, בלי פנים, רק שם מוטבע ומספר סידורי. קונספט שהפך לאייקון נצחי.

נשמע על המעצר הדרמטי של ג'ון ויוקו, על הימים הקשים בבית החולים, ועל איך דווקא מתוך השבר הזה הם החליטו ללכת יחד עד הסוף.

ובצד השני של העולם, פול עם לינדה בניו יורק, מתאהב באמת ויוצא לדרך חדשה אישית.

גם ג’ורג’ מוצא את עצמו מחדש. אלבום הסולו הראשון שלו רואה אור והוא מתפקד כמפיק של האלבום של ג'קי לומקס, עובד עם אריק קלפטון, בילי פרסטון ודילן, ומתחיל להרגיש סוף סוף חופשי.

זהו פרק על סוף של תקופה והתחלה של עידן חדש.

בפרק הזה, חלק א לפינאלה של הסדרה, אנחנו מגיעים אל הרגעים האחרונים של הקלטות האלבום הלבן, ולשיר האינטימי ביותר שהוקלט לא רק לאלבום הזה, אלא בכל תולדות הביטלס, ג'וליה.

זהו השיר היחיד שג’ון לנון הקליט לבדו במסגרת הביטלס. הוא חושף בו את נפשו הפצועה, שר על אמו שאיבד בצעירותו ועל יוקו אונו, בת זוגו החדשה. שתי הדמויות מתמזגות לשיר עדין ומטלטל שבו געגוע, כאב ואהבה נכרכים זה בזה.

בפרק אני צולל לתהליך הכתיבה וההקלטה של ג'וליה, עם רגעים קטנים מאחורי הקלעים – כמו התמיכה שפול העניק לג’ון באולפן, עדות נדירה לידידות שעדיין החזיקה מעמד בתוך כל השברים.

לכבוד סיום הסדרה מצטרף אליי האורח המכובד דני רובס – מוזיקאי ויוצר ענק, ואדם שהביטלס שזורים בכל נימי חייו. דני, שגם כתב את ההקדמה לספרי הביטלס המהפכניים, ואני נפגשנו לשיחה מרגשת ומלאת קסם על האלבום הלבן, על שנת 1968, ועל אינספור נושאים מרתקים. שילבנו גם כמה מהשאלות שלכם לדני, ואני מתנצל מראש שלא כולן הספיקו להיכנס.

(00:00) התחלה

(02:03) פתיחה

(07:30) בעיות בחברת אפל

(20:02) מרי הופקין

(21:35) חוזרים להופיע?

(25:35) ג'וליה

(57:46) שיחה עם דני רובס

(01:58:57) סיום

אנחנו מגיעים ממש כמעט לישורת האחרונה של ההקלטות לאלבום הלבן.

אחרי פרסום דבר האלבום הכפול שלהם בעיתונות המוזיקה בבריטניה, הביטלס במקום להוריד הילוך ולשחרר את השירים שהוקלטו והצטברו עד כה ויכלו לשמש כאלבום כפול מכובד, העלו הילוך ועבדו במרץ הן באולפני טריידנט והן באולפני EMI.

פול משך את הלהקה להקליט את Honey Pie ו Martha My Dear, ג'ורג' הביא את Savoy Truffle ו Long Long Long, וג'ון התעקש לדחוף פנימה שירי אשראם כמו I’m So Tired ואת ה'סיפור המתמשך על באנגלו ביל'.

במקביל, מחוץ לאולפן, מתחילים לרחף שמועות על הופעה חיה של הביטלס. הצילומים ל־Hey Jude ו־Revolution עם קהל הדליקו מחדש את הניצוץ, ועכשיו כבר מדברים בתקשורת על מופע טלוויזיוני ואפילו על הופעה ברויאל אלברט הול.

ארבעת הביטלס, שהפסיקו להופיע כבר ב 1966, מתחילים לשקול ברצינות את האפשרות לעלות שוב על במה. ב 1968 הביטלס כבר שנתיים לא היו על הבמות ובשיר האחרון שלו שהוקלט לאלבום הכפול של הביטלס, אפשר לשמוע כמעט את הגעגוע של פול לעלות שוב על במה ולקיים את הקשר של להקה עם הקהל שלה. "למה שלא נעשה את זה בדרכים?" הוא כמו מתחנן לחברי הלהקה.

לינק לרכישת הספר 'הביטלס המהפכניים'

https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=15358

בפרק הזה נגלה מגמה חדשה שנולדת בעקבות צילומי סרטוני הפרומו לסינגל החדש: הביטלס מוצאים את עצמם "מופיעים" מול קהל לראשונה מזה שנתיים והם מגלים שהם מתגעגעים לזה.

מכאן הדרך קצרה אל רעיון מפתיע: לתכנן מופע טלוויזיוני חי, שישחזר את תחושת ההופעה האבודה.

הדומיננטיות של יוקו אונו בחייו של ג’ון מחלחלת עמוק אל תוך המוזיקה. ב Glass Onion ג’ון זורק רמיזות ומודה על יחסיו המתערערים עם פול שנובע מהקשר שלו עם יוקו, בעוד ב Happiness Is a Warm Gun הוא הוא יוצר לראשונה “מיני אופרה” בת שלושה פרגמנטים מוזיקליים שונים. חיבור מרהיב בין תשוקה, תלות, מיניות ודימויים של נשק טעון.

פול מנסה לכתוב שיר חדש עם ג’ון, אבל הניסיון מתמסמס לנוכח יוקו ומה שנשאר הוא I Will, קלאסיקה עדינה שצומחת מתוך רגעי משחק באולפן. שם גם נולד ההרכב הפיקטיבי "לוס פראנויאס" – חגיגה לטינית מלאת הומור וקולות מופרעים, שמזכירה שלמרות הכל, עדיין נותר קסם משותף.

ג’ורג’ שולף מהמגירה רעיון ישן מימי Revolver, את Piggies, גרסה סאטירית חברתית שהפעם זוכה לליטוש בעזרת אימו של ג’ורג’ וג’ון עצמו. המפיק כריס תומס מוסיף לה צבע בארוקי והופך אותה לקטע עוקצני וקלאסי-ביקורתי.

והביטלס לא שוכחים גם לחגוג – הם כותבים ומקליטים במקום את Birthday, מחווה מתפרצת לרוקנרול של ליטל ריצ’ארד. השיר הזה מביא איתו רגעים נדירים כמו סולו התופים הראשון של רינגו, ריפי גיטרות ובס מחשמלים, ואפילו קולות רקע של פטי ויוקו.

בקיצור פרק מגוון מאוד.

לינק לרכישת הספר 'הביטלס המהפכניים'

https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=15358

במרכז הפרק החדש: רינגו עוזב את הביטלס.
כן, רינגו. זה שתמיד היה הדבק, הקונצנזוס, האהוב על כולם – פשוט קם, עזב את האולפן ונסע לסרדיניה.
מה גרם לו להישבר?
מה בדיוק קרה שם עם פול?
ומי ניגן על התופים ב'חזרה לברה"מ' וב'פרודנס היקרה'?
תוך כדי, המשברים האישים שפוקדים את ג'ון ופול ממשיכים ביתר שאת, כשסינתיה מגישה תביעת גירושין משלה לג'ון ופול נפרד מפרנסי שוורץ ומחפש לחדש את הקשר עם לינדה בניו יורק.
בזמן העזיבה של רינגו, הסינגל הראשון של הביטלס בחברת אפל רקורדס Hey Jude רואה אור ומצליח להחזיר את הצבע ללחיים של הלהקה עם מתחרה מפתיעה מבית.
זה פרק על משבר, על אגו, על חברות – ועל איך למרות הכל, הביטלס ברגעים האלה, עדיין היו להקה.

לינק לרכישת הספר 'הביטלס המהפכניים'

https://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=15358