דבר מלכות בהעלותך תשנ"א- (אותיות ז'- ט') עוסק בהמשך עניין "שלהבת עולה מאליה", לא רק בנוגע לעבודת האדם עם עצמו ועם אחרים – אלא גם ביחס לעולם החומרי.

כאשר יהודי מקיים מצווה עם דבר גשמי, הוא מזכך אותו ומקדשו עד שנעשה חפצא של קדושה – שקדושתו נמשכת מאליה, גם לאחר שהאדם פעל בו. הדבר מגיע לשיאו בקרבנות, שבהם הקדושה אינה נפקעת. כל זה מתאפשר מכוח מתן תורה, שבו חוברו עליונים ותחתונים. כך גם בענייני הרשות – כשיהודי אוכל, ישן או עובד לשם שמים, הפעולה עצמה מעוררת אותו לעבודת ה', עד שנהפכת ל"כוח פנימי". אפילו חפצים כמו חומש או קופת צדקה בחדרו של ילד יכולים לעורר בו תודעה יהודית באופן טבעי. שלימות העבודה היא כאשר גם החלקים התחתונים ביותר באדם ובעולם מאירים מאליהם, וזה סימן שהאור האלוקי חדר בכל הדרגות.

לכן נאמר הציווי לאהרן – המסמל אהבה גם ל"בריות" הרחוקים – והוא זה שמצליח להדליק גם את הרחוקים ביותר, עד שגם הם נעשים "שלהבת עולה מאליה".