דבר מלכות, פרשת קרח, תנש"א (1991), אות ו'-ז'.

בקטע זה עוסק הרבי בהסבר מעמיק על השוני שבין שיטת משה רבנו לשיטת קרח.

קרח טען שכל העדה קדושה, ולכן אין מקום למעמד מיוחד למשה ולאהרן. הוא ביקש שוויון רוחני מוחלט. לעומתו, משה מדגיש שיש צורך בסדר והיררכיה אלוקית - ה’ בחר במשה כנביא ובאהרן לכהונה, וזהו רצונו העליון.

הרבי מסביר שקרח רצה את הקדושה בלי עבודה והתמסרות - הוא רצה שהקדושה תהיה נחלת הכלל בלי קשר למסירות והכנעה לרצון ה'.
משה רבנו מייצג את הביטול הגמור לרצון ה’, ולכן דווקא הוא זוכה להעביר את דבר ה' באופן מוחלט.

הרבי מדגיש: אמנם כל יהודי קדוש, אבל כדי שהקדושה תאיר בפועל - נדרש ביטול וקבלת עול. זו הדרך להפוך את העולם לדירה לה'.