בעידן שבו הכול זז מהר — מסכים, גירויים, רעשים, הזדמנויות —
 יש משהו אחד שנשאר תקוע: אנחנו.

אנחנו רצים בלי תנועה, מחפשים משמעות במקומות שנראים כמו חיים אבל הם רק החיקוי שלהם.
 מתמכרים לא לסיפוק, אלא לציפייה; לא להתחדשות אמיתית, אלא להתחדשות שמתחזה לשינוי.

בפרק הזה אני צולל למה שבאמת חוסם אותנו:
 האשליה של התקדמות, הדופמין שמגיע מהמנגנון ולא מהחוויה, טבעת מוביוס של מחשבות,
 והחברה שמקדשת הישגיות עד שאנחנו מתחילים להאמין שאנחנו תמיד בחוסר.
 
עופר 0544376080