כותרת משנה: שיעור 159 - ח"ג, פרק נד[1], פסקאות 1-4

תאריך: חמישי, כח תמוז התשפ"א

תקציר: הקדמנו דברים אחדים על חשיבותו העליונה של פרק נד, שבו בוחר הרמב"ם לחתום את המורה בתיאור אידיאל ההידמות לה' (בהשגה אותו, בהשגת דרכיו ובחיקוי פעולותיו), שהוא תכלית האדם.

אחר, ניגשנו ללימוד הפרק עצמו.

את אידיאל ההידמות לה' התכליתית מלמד הרמב"ם בפרקנו מתוך דברי ירמיהו שהדריך להעדיפו על פני כל שאר שלמויותיו של האדם: "...אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙...וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר...אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃

בכדי להבין את דברי ירמיהו לאשורם הוזקק הרמב"ם להקדים ולפרש לעומק את משמעויות המונחים "חסד, משפט וצדקה" (בפנ"ג), וכן את משמעויותיו השונות של המונח "חכמה" (בתחילת פרקנו).

עוד הוזקק הרמב"ם להבחין בדקדוק בין משמעויותיו השונות של המונח "תורה" בהקשריו השונים, ולימד על סדר קניית המעלות: תורה, חכמה ומעשה, לפי דברי חז"ל.