בהתחלה הרגשתי שאני היחידה שמעזה להודות – לא יכולה לסבול עבודה מהבית. רוצה, מנסה, משתדלת, צריכה. לא מצליחה. בשיא הסגר חמקתי למשרד של חברים שהופעל באופן מחתרתי כדי לעבוד משם.

סקרי שביעות הרצון הראו שאו שאני מוזרה או שאנשים משקרים. בקיץ משרד האוצר דיווח על שביעות רצון של 91% אחוזים מהעבודה בבית.

אבל הסגר התמשך והתמשך, ולאט לאט יצאו מהארון (בבית קטן, זה לפעמים ליטרלי מהארון) עוד אנשים שמעדיפים אפילו ספסל בחוץ מאשר עבודה מהבית. פרופסור לחקר העבודה מאינסאד כתב בהרווארד ביזנס ריוויו שהמשרד הוא "הבית של העבודה שלו", ונשמתי לרווחה. אני לא לבד.

את פרק 4 בפודקאסט שלי הקדשתי למשרד. מה טבעו של המקום שאליו נהגו ללכת בבוקר מיליוני אנשים שעכשיו עובדים מהבית? למה הפך להיות שק חבטות של קומדיות מרירות? מה בכל זאת משמעותי ויקר לנו ביציאה היומית מהבית למקום שבו עוד אנשים עושים משהו איתנו בדרך כלל סביב מטרה משותפת? והכי חשוב: לאן תרבות העבודה הולכת עכשיו כשהחברות הגדולות הבינו שהן יכולות לוותר על הקומות הרבות ששכרו לעובדיהן במגדלי הבטון והברזל?

See omnystudio.com/listener for privacy information.