בסיפור שלפנינו יש הפתעה!

קדן תפסה פיקוד 👑❤️

תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:

https://www.instagram.com/kaden_and_tommy

לערוץ יוטיוב שלנו:

https://www.youtube.com/@kaden_and_tommy?sub_confirmation=1

לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:

Https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy

הסיפור כפי שיצא מהבוט:

בכל בוקר הייתה מאיה מגיעה לבית הספר עם הילקוט הסגול שלה וחיוך קטן שמסגיר רק חצי מהאמת. אף אחד לא ידע, אפילו לא המורה מיכל, שמאחורי החיוך הסתתר סוד גדול: מאיה הייתה גיבורת על.

בלילות, כשהעיר הייתה שוקעת בשינה, מאיה הפכה ל"צל הכסוף" – גיבורת מסתורין שיכולה לרחף בשקט, לשמוע דברים מרחוק ולראות דרך קירות דקים כאילו היו זכוכית. אבל ביום היא הייתה סתם ילדה רגילה בכיתה ג’, כזאת שמקשיבה לשיעורים ומתכסה בציורים של לבבות במחברת.

בבית הספר היו לא מעט בעיות קטנות שילדים רגילים מתמודדים איתן. יואב תמיד שכח את המחברת שלו והיה עצוב כי לא הספיק לרשום את שיעורי הבית. רומי הייתה ביישנית כל כך שפחדה לבקש עיפרון כשנפל לה שלה. ולפעמים, בחצר, היו מריבות קטנות בין ילדים שלא הצליחו להסתדר.

מאיה ידעה שזה הזמן שבו "צל הכסוף" חייבת להתערב, אך בלי שאף אחד יבין שזאת היא.

בבוקר אחד, בזמן ההפסקה, שמעה מאיה את רוני ועמית מתווכחים. עמית טען שהכדור שלו, רוני טענה שהוא שלה. מאיה חיכתה שכולם יסתכלו רגע הצידה, וכשהבינה שאף אחד לא שומר, הפעילה את כוח הראייה המיוחדת שלה. היא ראתה דרך תיקי הילדים מי באמת הביא את הכדור היום. תוך פחות משנייה, דחפה בעדינות את התיק של עמית כך שהכדור צץ החוצה בדיוק בזמן שהתכופף. "אה... הנה הוא," אמר עמית מופתע. המריבה נגמרה.

יום אחר, יואב ישב עצוב בכיתה. מאיה ראתה את הדמעות שאיים להסתיר. בלילה היא זכרה איפה המורה מיכל הניחה מחברת רזרבית בארון החומרים. בזמן ההפסקה, כשהכיתה הייתה ריקה, היא השתמשה ביכולת הריחוף שלה, פתחה את הדלת בשקט ושלפה את המחברת. כשחזרה הכיתה, היא הניחה אותה ליד יואב בשלוש טיפות של קסם אלמוני. יואב הביט סביב, לא הבין מי עזר לו, אבל החיוך על פניו היה שווה הכול.

האתגר הגדול הגיע ביום שבו הציפורים בחצר התחילו להיבהל ממשהו בלתי נראה. הילדים צעקו ורצו לצדדים. מורות יצאו בדאגה, אבל לא הצליחו להבין מה מפחיד את הציפורים. מאיה ידעה שזה תפקידה. היא התקרבה בשקט לחורשה הקטנה ליד שער בית הספר, הסתתרה מאחורי עץ והפעילה את כל החושים המיוחדים שלה.

שם, בין השיחים, מצאה חתול קטן ורועד שנלכד בתוך גדר חלודה. הציפורים פחדו ממנו, והילדים מהצעקות. מאיה ריחפה מעליו, שחררה את הגדר בעזרת כוח העדינות המיוחד שלה והרימה אותו בזהירות. החתול הפסיק לרעוד והתחכך בה. מאיה הניחה אותו בשקט מאחורי שיח רחוק יותר, הרחק מהחצר. הציפורים נרגעו. הילדים הפסיקו לצעוק. אף אחד לא ידע שזה בזכותה.

בערב, בבית, אמה הכינה לה תה חם ושאלה: "איך היה היום, מאיוש?"

מאיה רק חייכה. "רגיל," אמרה.

אבל בלב, היא ידעה שהייתה עוד הרפתקה שאיש לא יידע עליה לעולם. היא הייתה שמחה בכך. לפעמים, הגיבורים הגדולים ביותר הם אלה שאף אחד לא רואה.