בעשור האחרון שיפְּרו החוקרים של חיות הבר את הטכנולוגיה לאיסוף DNA סביבתי. כלומר, הם שיפרו את היכולת לעקוב אחרי חומר גנטי שכל היצורים החיים משאירים אחריהם בכל מקום שהם נמצאים בו. DNA סביבתי נמצא בכל מקום — מרחף באוויר, צף במים, מסתתר בשלג, בדבש, אפילו בכוס התה שלנו. ההתפתחות טכנולוגית הובילה מצד אחד לפריצת דרך במחקר המדעי של בעלי החיים, אבל מצד שני - לבעיות קשות של חדירה לתחום חיי הפרט של בני האדם.

חוקרי בעלי החיים השתמשו בטכנולוגיה הזאת כדי לזהות למשל מינים פולשים לפני שהם משתלטים על האזור החדש שאליו הגיעו, לעקוב אחר אוכלוסיות פגיעות של בעלי חיים בטבע ואפילו כדי לגלות מחדש מינים שכבר נכללו ברשימת החיות הנכחדות. אבל, אותם מדענים שמשתמשים ב-DNA הסביבתי מצאו גם כמויות של DNA אנושי בכל מקום. מבחינתם זה זיהום, מעין פיסה של גנום אנושי שעלולה לשבש את הנתונים החשובים להם. אבל מה אם מישהו יחליט להשתמש בטכנולוגיה הסביבתית כדי לאסוף DNA אנושי? מה יקרה אם יוכלו לדעת בדיוק כל מקום שאי פעם היינו בו?

ד"ר עומרי ברונשטיין מהפקולטה למדעי החיים בבית הספר לזואולוגיה, ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב הגיע לאולפן כדי לספר על החידושים המדעיים בתחום ה-ביו-בנק שמוקם לטובת חקר בעלי החיים, וגם כדי לשפוך קצת אור על ההשלכות המוסריות עם ממצאי ה DNA האנושי.

האזינו לפרק נוסף של "פודקסט תל אביב 360" בהנחייתה של ורד לבקוביץ