מצוקתה של חנה שלא הצליחה להרות, מגיעה לשיא כאשר היא נודרת שאם אלוהים ייתן לה ילד – הילד, שלו התפללה וייחלה, יגדל בבית המקדש שבשילה ולא איתה ובביתה.

חלפה שנה מאז שחנה נדרה את הנדר שלה והיא  ילדה בן וקראה לו שמואל, שם המרמז הן על בקשתה מאלוהים, והן על העובדה שהוא ניתן לה בהשאלה.

כשנגמל שמואל הקטן מיניקה חנה הביאה אותו לבית המקדש בשילה, ומסרה אותו לחזקתו של עלי הכהן הישיש שהיה אחראי על בית המקדש.

בהמשך מסופר שחנה ילדה עוד חמישה ילדים, ושעלי היה מי שגידל את שמואל.

הנדר של חנה - תקציר

פרק א' שבספר שמואל מספר על השנה שקדמה להולדתו של שמואל, והעלילה מתרחשת בבית מקדש פצפון שעמד ביישוב בשם שילה, שאליו אלקנה ובני משפחתו היו מגיעים מדי שנה כדי לקיים טקס דתי.

במוקד הסיפור עומדת חנה, אשת אלקנה, שהייתה עקרה במשך שנים רבות. חנה האמינה שאלוהים מנע ממנה להיכנס להיריון, דבר שגרם לה צער רב. ואכן, הפרק כולו עומד בסימן אומללותה.

בשנה שעליה מסופר, עשתה חנה מעשה נועז. היא נכנסה למקדש להתפלל לאלוהים ונדרה נדר: שאומר שאם יאפשר לה להיכנס להיריון וללדת בן, אז את הבן שייוולד לה היא תקדיש לאלוהים לכל ימי חייו. משמעות הדבר הייתה שהילד יגדל בבית המקדש בשילה ולא עם הוריו.

בזמן תפילתה, עלי הכוהן הבחין שחנה מתנהגת בצורה מוזרה וחשב בטעות שהיא שיכורה. עלי נזף בה, אך כשהבין את טעותו, הוא בירך אותה שאלוהים ייתן לה את משאלתה.

אמונתה של חנה שלפיה אלוהים העניש אותה בך שמנע ממנה להיות אמא, משקפת אמונה עתיקה שהייתה מקובלת על כל האנשים שחיו בעולם הקדום, שלפיה הפריון נשלט בידי האלים. ואמונה זו מצויה בתנך, ומסבירה מדוע את הנדר שנדרה. ונדר הוא שבועה, שבה הנודר מתחייב לשלם לאלוהים תשלום יקרר מאד, הכי יקר שאפשר, אם אלוהים ימלא את בקשתו.

במקרה של חנה, התשלום שאליו התחייבה, היה הקדשת הבן שלו המתינה כל כך הרבה שנים, לאלוהים. חנה וויתרה מראש על גידול הילד, ובלבד שתזכה ללדת אותו.

פרק א' שבספר שמואל מתאר את הרקע למשפחתו של שמואל. המשפחה חיה בכפר קטן בשם רמתיים צופים. אביו של שמואל, אלקנה, היה נשוי לשתי נשים - פנינה וחנה. פנינה ילדה לאלקנה בנים ובנות, בעוד שחנה הייתה עקרה.

מדי שנה, המשפחה הייתה עולה לשילה לקיים טקס דתי במקדש קטן שעמד שם. במהלך הטקס, אלקנה היה מקריב קורבן, שזה החלק הדתי, ואת שאר הבשר היה מחלק לבני משפחתו. אך מכיוון שאת חנה הוא אהב, לה הוא היה נוהג לתת מנת בשר כפולה, דבר שעורר את כעסה של פנינה שראתה עצמה מקופחת.

חנה ופנינה שנאו זו את זו והתנך מגדיר אותן כאויבות האחת לשנייה. חנה קינאה בפנינה על ילדיה, ופנינה קינאה בחנה על אהבתו של אלקנה אליה. ותמיד הייתה לועגת ומשפילה אותה על שום עקרותה.

פרק א' עומד בסימן אומללותה של חנה שהאמינה שמסיבה לא ידועה אלוהים העניש אותה ומנע ממנה להיכנס להיריון ולהיות אמא, ואכן התנך משתמש במילים רבות כדי לבטא את צערה.

בחלק השני של הסיפור, נגלה מה עשתה חנה כדי לשכנע את אלוהים, לאפשר לה להיות אמא.