היום יום כז-כח מרחשון. הפרק עוסק בלימוד לימים כ"ז-כ"ח מרחשוון, המבוסס על פתגם עתיק של זקני החסידים שקיבלו מהבעל שם טוב: אהוב יהודי והשם יתברך יאהב אותך. הלימוד חושף כיצד תורת החסידות נתנה "נשמה" לתוך הגוף של מצוות אהבת ישראל, והפכה אותה מרגש חיובי למערכת רוחנית עמוקה שמשנה את המציאות. במרכז הפרק אנו דנים בשני תפקידים קריטיים של אהבת ישראל:

• השער לתפילה: התפילה היא כנגד הקורבנות, וכדי שהיא תתקבל עליה להיות "תמימה" (שלמה). מי שמפריד את עצמו מיהודי אחר יוצר בעצמו "מום" רוחני הפוסל את תפילתו, ולכן אהבת ישראל היא התנאי הכרחי לעמידה לפני השם.

• השער לגאולה: הגאולה תלויה באהבת השם אלינו, אך אהבה זו "עוברת" דרך האופן שבו אנו אוהבים זה את זה. כשאנו מגלים את הטוב שבזולת, אנו מעלימים את הסיבות לחורבן (שנאת חינם) ומעוררים גילוי אלוקי שמבטל את הגלות.

הפרק מעניק כלים מעשיים להתנהלות חברתית, כמו המושג להסיר את הציפורניים – היכולת להוכיח או לבקר ללא "דקירה" של קליפה, אלא מתוך מוחין ומידות מזוקקות. אנו לומדים מדמותו של יצחק אבינו את היכולת "לחפור בארות" ולמצוא את נקודת הקודש הפנימית אפילו במקומות הקשים ביותר, מתוך הבנה שכל יהודי הוא "ארץ חפץ" המסתירה בתוכה מרגליות.

ניתן לדמות זאת לאדם העומד מול הד גדול בין הרים: אם הוא יצעק מילות אהבה וחסד, ההרים יחזירו אליו את אותו הקול בדיוק; כך גם היחס של הקדוש ברוך הוא אלינו הוא "הד" ישיר לאהבה שאנו מקרינים כלפי בניו.