אני חוזרת לכמה פוסטים ישנים שאני אוהבת ומקליטה אותם מחדש, לנוחות קהל המאזינים. אז הנה ההקלטה של הפוסט הזה, פלוס כמה בונוסים. במסגרת מאמצי ללכת בעקבות הלב והאג'נדה שלי לקידום נשים, בלי לחשוב יותר מדי מצד אחד, וניסיונותי לחשוב קצת יותר מצד שני, הגעתי אל הקבוצה XX+UX ישראל, וביום חמישי הגעתי לסדנא של ניצן ויסברג, מעצבת, יועצת ומרצה לחדשנות, שלימדה קורס על "Design Thinking" בסטנפורד, ומלמדת בבית הספר למנהל עסקים רקאנטי. הסדנא היתה חוויה יוצאת דופן של למידה, התנסות והבנה, והכל דרך משחק. XX+UX ISRAEL הוקמה לפני כשנה על ידי דנה כהן בראון, ענת כץ ארוג'אס וטלי רוזן שוהם כדי לשמש פלטפורמה לתמיכה ולקידום נשות קהילת חווית המשתמשת בישראל והנעת שינוי מהותי בתחום. הקבוצה הישראלית היא הגדולה ביותר בעולם (!) והיא חלק מהתארגנות XX+UX העולמית אשר במסגרתה מתקיימים אירועים בכל העולם. קבוצת הפייסבוק מונה מעל ל-1100 חברות, ואני הסתננתי פנימה מתוך הנגיעה שלי לעיצוב ולקבוצות נשים ששואפות לקדם נשים. הקבוצה מקיימת מפגשים קבועים בנושאים מקצועיים תוך מתן דגש על נשים מרצות מקרב חברות הקבוצה, כדי להשיג קצת יותר איזון בעולם שמחוץ לקבוצה, בו (גם בו) עדיין אין ייצוג מספיק לנשים (בכנסים, בהרצאות ועוד). עכשיו אני מבינה שהחוויה החזקה ביותר שלי מהסדנא הזו היתה של משחק. לא כמו של שחקנית- כמו של ילדה. מהרגע שנכנסתי למפגש התחלתי לשחק – החל מהמפגש עם חברות הקבוצה, ודרך הלימוד בסדנא. נדמה לי שבזכות זה כולן נהנו כל כך. אני שמחה להביא את עיקרי הסדנא וחלק הדברים שלקחתי ממנה כאן. יצירתיות צריכה גבולות עם השנים, ויסברג למדה שאנחנו לומדות טוב יותר דרך הגוף ודרך חוויה, ולא רק בהקשבה. הסדנא כולה נשענת על תרגילים מעשיים קצרים. ניצן ציטטה את הסיפור הקצר ביותר שהמינגווי אי פעם כתב: שש מילים שמספרות סיפור שלם וטראגי. (העלילה מסתבכת. בחיפוש אחר המקור של הסיפור – בכלל לא בטוח שזה המינגווי, אבל עזבו, למה להרוס סיפור טוב). נתבקשנו להציג את עצמנו בסיפור של שש מילים. קיבלנו שלושים שניות. גילינו שאפשר בשש מילים לספר על עצמנו המון. דברים עמוקים, משמעותיים. ועדיין – כשאין לנו מסגרת וגבולות פעולה (של זמן ומספר מילים, למשל) לרוב נבחר להציג את עצמנו במשפטים סתמיים, קונפורמיים וצפויים כמו: "שלום, אני ______[שם], אני בת ____[גיל]. אני _____[מקצוע], גרה ב_____[מקום יישוב]". מילים שלא מייחדות אותי, מסקרנות את המאזין או דורשות ממני מחשבה, שלא לדבר על יצירתיות. מסקנה: יצירתיות זקוקה להגדרות ומגבלות כדי להתקיים. עיצוב הוא פתרון בעיות בתוך סט נתון של מגבלות. "נכון אבל", "כן וגם!" – אינדיבידואליות לעומת עבודת צוות את התרגול התחלנו בחלוקה לקבוצות קטנות, ולמדנו את כוחה של עבודת צוות, וכוחן של מילים ליצור אווירה שמאפשרת שיתוף או מחזקת אינדיבידואליות. נתבקשנו לזרוק רעיונות (למשל למסיבת פסח של קבוצת XX+UX) ולהתחיל כל משפט ב-"נכון אבל..". רעיונות נזרקו לאוויר עם המילים האלו, והכל הרגיש תקוע. כאילו כל מה שמישהי מציעה, השניה שוללת מיד ומציעה את שלה. כאילו רק רעיון אחד ייבחר. אחרי הסבב הזה נתבקשנו להמשיך לזרוק רעיונות, והפעם לעשות זאת בשיחה שתתחיל תמיד במשפט "כן וגם-". לפתע הכל נראה אפשרי. עוד רעיון ועוד רעיון, ואיזו מסיבה מגניבה זו תהיה, כשיהיו בה גם וגם וגם עוד ועוד. במקום להרוס אני תורמת. שינוי של שתי מילים והכל השתנה. ניצן סיפרה על ישיבות בהן "כל מה שאת עושה זה יושבת ומחכה שהאידיוט לפנייך יגמור להציג את הרעיון הדבילי שלו וייתן לך להציג את הרעיון המבריק שלך". מוכר? שיתוף פעולה אמיתי הוא זה שמאפשר קיומם של כמה רעיונות, לוקח קצת מכל אחד, יוצר דברים חדשים. מה בין עיצוב לאלתור במסגרת התענגותי על כך שהכל מתחבר, יום לאחר כתיבת הפוסט הזה הורדתי להאזנה את ספרה של טינה פיי, Bossy Pants, וצלחתי איתה בשאגות צחוק כמה פקקים נבזיים במיוחד. בפרק בו היא מספרת על בית הספר למשחק בו למדה, היא מסכמת את החוקים שלה לאילתור. אז הנה ארבעת חוקי האלתור של טינה פיי: החוק הראשון לאלתור הוא: תמיד להסכים. תמיד לומר כן (נקודת המוצא לסרט המעולה, החכם והמשעשע מאד "Yes Man"). אם מישהו אומר לך "עצור! יש לי אקדח" ומכוון אליך את היד שלו, את לא יכולה לומר "פחחח, זאת האצבע שלך, זה לא אקדח". החוק השני אומר – לא רק "כן" אלא "כן וגם..": נשמע מוכר? The second rule of improvisation is not only to say yes, but YES, AND. You are supposed to agree and then add something of your own. If I start a scene with “I can’t believe it’s so hot in here,” and you just say, “Yeah…” we’re kind of at a standstill. But if I say,