באופן אישי אני פריג'יד של תיאטרון. לא בא לי לכלוא את עצמי בסיטואציה שלא נעים לי בה ולהעמיד פנים של מתעניין, לחייך,  ולומר בסוף 'היה סבבה'. לצערי קיבלתי סטנדטרים במהלך השנים ואני כבר לא מוכן להסתכן בעוד ערב עם זוג אמריקאים בורגנים מהפרברים.

את התחשוה שלי ביטא באופן מדויק עידו ריקלין: "גבר, אישה, סלון, ספה, דיכאון". מיציתי.

ריקלין הוא  מחזאי, מעבד, במאי, ליברטיסט, דרמטורג ומורה  . כיום הוא משמש בתור דרמטורג באופרה הישראלית. בפרק הקרוב נשאל מה עושים המגבלות של תאטרון לעומת אופרה? איך אפשר לבסס קריירה שלמה בלי לדעת לכתוב עלילה? מה לא מצא חן בעיני חנה מוניץ מנכ"לית האופרה, ולמה זה דווקא כן מצא חן בעיניו של ריקלין?

שיחה מעמיקה על תאטרון וחיים של יצירה בפודקאסט- הסכתרבות, (דמיינו את הפרק הזה בתור אוטובוס הקסמים, ועידו ריקלין הוא גברת פריזל).