HUJICAST

במהלך עשרות שנים ומי יודע כמה סקרים ומחקרים התבססה הטענה שנשים מצביעות יותר לשמאל מאשר לימין, בגלל סוגיות הנוגעות למעמד האישה, סוגיות סוציאליות, ייצוג נשי וכד' (מדובר על אירופה, ולא על ישראל, כאן החלוקה הזהותית מעט שונה). יחד עם זאת, אם יש מגמה בולטת בפוליטיקה האירופית בעשורים האחרונים היא עליית הימין, כולל הימין הקיצוני. איך שני הדברים מסתדרים יחד? התשובה חייבת להיות במעבר של נשים מהשמאל לימין, ומהמרכז אל הימין הקיצוני.

בפרק הזה של HUJICAST מתארחות ד"ר אודליה אושרי מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ד"ר אושרי חוקרת התנהגות פוליטית השוואתית, דעת קהל, ייצוג פוליטי ומגדר ופוליטיקה, וד"ר רעות איצקוביץ'-מלכה, חוקרת של ייצוג פוליטי מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. המחקר שלהן, שפורסם לאחרונה, מנסה לשפוך אור על דפוסי ההצבעה המשתנים.

על פי ד"ר אושרי וד"ר איצקוביץ'-מלכה, המעבר של נשים לימין הקיצוני - מתי ימין ושמאל מתחילים להיות "קיצוניים"? זו שאלה בפני עצמה - מורכבת משתי מגמות. הראשונה, נשים שנפגעו מהגלובליזציה וממשבר הפליטים. רובן, כמשתמע, ממעמד סוציואקונומי נמוך יחסית. המציאות, כפי שהן חוו אותה, שינתה את הפוליטיקה שלהם והיטתה אותן ימינה.

המגמה השניה לא מניחה מעבר אידיאולוגי משמאל לימין, אלא מסבירה את המעבר בדפוסי הצבעה שונים בין גברים ונשים. נשים, על פי ד"ר אושרי וד"ר איצקוביץ-מלכה, לוקחות יותר בחשבון את הנורמה החברתית, וברוב המקרים נוטות לקחת פחות סיכון ממצביעים גברים. על פי המחקר, בשנים שהימין הקיצוני היה בשולי החברה והשיח והתנדנד על אחוז החסימה, נמנעו נשים רבות מלהצביע לו. כשהסיכון נעלם, לא היתה להן בעיה. בנוסף, מפלגות בימין הקיצוני העלו את רמת הייצוג הנשי, מה שהביא עוד מצביעות. לפי הרעיון הזה, הנשים לא הקצינו - זו פשוט המציאות שהשתנתה. ומציאות חדשה נוצרה: האם הנשים שנבחרו במפלגות הימין משנות אותו מבפנים? ימים יגידו.

שאלנו, כמובן, מה ניתן ללמוד מהמחקר האירופי על ישראל. הכל, בפרק המלא של HUJICAST

השתטחויות על קברי צדיקים, טבילה במקוואות, שימוש בברכות, קמעות ושלל טקסים ומנהגים שנשים יהודיות עושות כדי למצוא שידוך/להיכנס להריון/ללדת תינוק בריא - והדוגמאות רבות ומגוונות - כל אלה עומדים במרכז המחקר של ד"ר אניטה נובל מבי"ס לסיעוד של האוניברסיטה העברית.

המחקר של נובל ושותפיה מגיע מתחום ה"כשירות התרבותית", כלומר, הניסיון להבין את החוויה והנסיונות של יולדות ממגזרים שונים על מנת לעזור הן לצוות המטפל והן ליולדת ליצור חוויה חיובית ומכלילה יותר בחדר היולדות ובמחלקות האשפוז. מטופלת שמרגישה שהצוות הרפואי מבין אותה ולא מזלזל בה ובאמונותיה, אומרת נובל, תהיה פתוחה יותר לשמוע מהרופאים.

שוחחנו על מהות הכשירות תרבותית, שהיא התאמה והנגשה תרבותית ולשונית במערכת הבריאות, על הרגישות הנדרשת מהצוות המטפל כשהוא נתקל באישה המסרבת לעשות בדיקות לגילוי מחלה ומעדיפה לטבול במקווה, או מבכרת את עצתו של רב על פני דעתו של רופא. לאכפתיות ולאמפתיה, על פי מחקרה של נובל, תפקיד חשוב יותר ממה שנדמה.

במחקר השתתפו גם ד״ר לורנס נובל, ד״ר ריצ׳יל ספקטור, ד״ר מיכל ליברגל, פרופ׳ יפה זיסק רוני, ד״ר אנה ולוסקי רובל.

שיחה עם ד״ר לילי בוקסמן-שבתאי מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית שמחקריה עוסקים ברובם במפגש עם ריבוי משמעות. מחקריה הראשונים , כמו למשל הומור - יכול להיות שכולנו צוחקים ביחד מאותה בדיחה, אבל האם כולנו צוחקים על אותו הדבר? מה אומר סטריאוטיפ לאנשים שונים והאם יש סטריאוטיפים שכולנו יכולים להסכים עליהם? (יש, אבל ממש קצת)

ממחקרים על ריבוי משמעות בהומור עברה ד"ר בוקסמן-שבתאי לחקור ריבוי משמעות גם בשדות אחרים, כמו למשל ייצוג של תנועות מחאה שונות. שוחחנו על "פרדיגמת המחאה" העוסקת ביחסי התקשורת והמוחים ובכוחו המוגבל של הגימיק התקשורתי לעורר דיון. שוחחנו גם על מחקר מרתק שלה ובו השוותה בין שתי תנועות חברתיות שונות בתכלית השינוי - האחת MLB, "חיי שחורים חשובים", והשניה, הקבוצה שהשתלטה על הקפיטול אחרי ההפסד של טראמפ - לפי הדרך בה הן מתנסחות ברשת החברתית טיקטוק.

שוחחנו על תפקיד הרשתות החברתיות במחאות חברתיות, על המיוחד ברשת טיקטוק, על כוחה של המדינה אל מול כוחו של האלגוריתם - וגם על איך שבסופו של דבר לא פעם המדיום הולך ומשתלט על המסר.

היא: פרופ' שהם חשן-הלל מבית הספר למנהל עסקים, ראש המעבדה לקבלת החלטות במרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. חוקרת תהליכי קבלת החלטות בהקשרים חברתיים. הוא: ד"ר אלכסנדר גיללס-הלל, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטטה העברית, מומחה ברפואת ילדים, וחוקר שינה, בדגש על דום נשימה בשינה. השניים נשואים ולהם שלושה ילדים - וגם מחקרים משותפים, בהם שילבו את שני תחומי המחקר שלהם ובדקו את השפעת חוסר השינה אצל רופאים מתמחים על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

ההשפעה של חוסר שינה על הגוף נחקרה והיא ידועה. אבל המחקר של פרופ' חשן-הלל וד"ר גיללס-הלל שונה, מעמיק יותר. שלא כמו במחקרים הקודמים - הפעם נחקרה גם ההשפעה של חוסר שינה למשך תקופה ארוכה, כמו התמחות בבית חולים, ולא רק חסך שינה של לילה אחד - מסתבר שתקופת התמחות ארוכה ללא שינה גובה מחיר כבד מהמתמחות והמתמחים הצעירים, כמו פגיעה במאזן ההורמונלי, האצה של תהליכים דלקתיים ועוד, בנוסף לפגיעות מהתחום הקוגניטיבי כמו קשב, אימפולסיביות וכד'. במחקר היתה גם קבוצת ביקורת של רופאים מומחים שחזרו למסדר שינה תקין. החדשות הטובות: הנזק חולף.

השניים המשיכו הלאה במחקרם, אל מקום שלהרבה רופאים לא נוח לדרוך בו, ובדקו מהי ההשפעה של חוסר שינה כרוני אצל רופאים מתמחים על מידת האמפתיה שלהם כלפי המטופלים - ואיך האמפתיה שלהם משתנה במהלך היממה, ולמשך ההתמחות. לדוגמה, השניים בדקו את מידת האמון של רופאים שלא ישנו כלפי חולים המתלוננים על כאבים ועונים על השאלה, כמה כואב לך מאחד עד עשרה. המחקר הקיף מידע שנאסף מכ-13 אלף מקרים.

התוצאות, עליהן שוחחנו בפרק המרתק הזה של HUJICAST, מרתקות.

פרופ' ניר פרידמן מפתח שיטה חדשנית של בדיקת דם המאפשרת לאבחן במהירות ובדיוק מגוון רחב של מחלות. בדיקות דם מספקות לרפואה מידע חשוב על המתרחש בגופנו, כידוע. בנוסף לשלל החומרים המופיעים בדם, ניתן למצוא שם שרידים של מקטעי דנ"א מתאים שמתו ונסחפו לדם כחלק מהתהליך הטבעי. בשנים האחרונות פותחו שיטות שמאפשרות לקרוא את מקטעי הדנ"א כדי לזהות מחלות וגידולים ממאירים שמאופיינים בתמותת תאים חריגה. השיטות אמנם מצביעות על קיום של גידול או מחלה, אך לא מסוגלות לומר לנו היכן בגוף הן נמצאות - מה שמוביל לא לפעם לבדיקות פולשניות וכואבות, כמו ביופסיה.

שיטה חדשה לבדיקת דם - שפותחה על ידי פרופסור ניר פרידמן מהמכון למדעי החיים וביה"ס להנדסה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, אורח הפרק הזה של HUJICAST - עושה שימוש במידע הגנטי הנשמר על הכרומטין, חלבון המהווה מעין "אריזה" של הדנ"א. על ידי ניתוח המידע הנשמר בכרומטין ניתן לזהות את מקור התאים שמתו ולהסיק מכך על מקום היווצרות גידול או מחלה ואף להגדיר באיזה שלב בהתפתחות המחלה נמצא החולה. בדיקה פשוטה וזולה שתחסוך הרבה זמן, כאב וחוסר ודאות. איך בדיוק זה עובד? האזינו לשיחה.

בנוסף, בימים אלה מקים פרופסור פרידמן את המרכז לרפואה חישובית באוניברסיטה העברית, מיזם חדש של הפקולטה לרפואה שמטרתו לאמץ טכניקות חישוביות מתקדמות, מבינה מלאכותית, אינפורמציה מולקולרית, נתונים קליניים ועוד, כדי לספק לרופאים מידע מהיר, זמין וכמובן אמין בזמן אמת. שוחחנו על החזון למרכז החדש.

למה בעצם אנחנו מזדקנים? האם אפשר לעצור את הזקנה? ואם כן - איך? ועד מתי?

שיחה עם פרופסור אהוד כהן, מהמחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית על מחקריו בנושא מעורר התקוות והתפילות - הארכת החיים ומניעת מחלות - האם אפשר לעשות את זה, ואיך? בדגש על מחלות ניווניות של המוח, כמו אלצהיימר ופרקינסון.

ניסינו להגדיר מהי בעצם ההזדקנות. מבחינה אבולוציונית, אומר כהן, היתרון מבחינת המין בהזדקנות הוא פשוט לפנות מקום לצעירים. וברמת הפרט, הגוף שלנו? לפי פרופסור כהן, תהליך ההזדקנות הוא למעשה ירידה ביעילות של מנגנוני ההגנה שמגנים עלינו בגיל צעיר ומונעים מחלות. תהליך ההזדקנות הוא לא רק שימוש ובליה - כמו מכונית - אלא תכונה מהותית של הגוף, יש מסלולים של העברת אותות בין מולקולות בתוך תאים ובין רקמות שכל תפקידם הוא "להזקין" אותנו. אם נדע לעשות להם מניפולציה, אומר כהן, נוכל לעכב את תהליך ההזדקנות ולמנוע הופעת מחלות בגיל מבוגר.

במחקריו הצליח כהן להראות הצלחה בעכברים ובנמטודות, תולעים קטנות, באורך מ"מ - שאת תוחלת החיים שלהם הצליח לשלש, ואף למנוע הופעה של מחלות ניווניות ואחרות, על ידי פגיעה בגן שתפקידו לגרום לתהליך ההזדקנות. למרות זאת, המחקר של כהן לא הולך בכיוון של הארכת החיים, ומתמקד בדחיית ומניעה של הופעת מחלות.

עוד על אלצהיימר והמאבק בהזדקנות שוחחנו בפרקים נוספים של HUJICAST עם ד"ר איתמר הראל שחוקר הביולוגיה של ההזדקנות, על המנגנון המופלא של דג הקילי שמצליח לעצור את הזמן, ועם ד"ר הייתם עמל שחוקר את הקשר בין אלצהיימר לאוטיזם.

שיחה עם פרופסור דורון שטיינברג מהמעבדה למיקרוביולוגיה וחקר הביופילם בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, על מחקריו פורצי הדרך בשימוש בקנבינואידים ובאנדו-קנבינואידים למלחמה בחיידקים המתקבצים ומתקבעים במבנים קשיחים הנקראים ביופילם, נמצאים כמעט בכל מקום, בגוף ומחוצה לו, ובכל מקום כזה - גורמים לצרות צרורות; על השיניים הם מצטברים לשכבת פלאק דנטלי הגורמת לחורים בשיניים, על צינורות קטטר המושתלים בגוף הם גורמים לזיהומים, ואפשר אפילו למצוא אותם מצטברים בכמויות גדולות בקרקעיות האוניות.

מקור הכוח של הביופילם הוא בתקשורת השוטפת המתנהלת בין החיידקים הצמודים זה לזה בתוך המבנה. התקשורת הזו מאפשרת לקהילת החיידקים לשגשג, לחלק משאבים, להגן מפני תוקפים ואף לצאת למתקפת נגד - כל אלה הופכים את המלחמה בביופילם לקשה ומורכבת: אנחנו רוצים לפרק את המבנה, אבל לא לקטול את כל אוכלוסיית החיידקים.

(עוד על התקשורת בין החיידקים, בפרק של HUJICAST עם עם פרופסור סיגל בן יהודה מבית הספר לרפואה)

פרופסור שטיינברג חקר את הביופילם במשך שנים, עד ששיחת מסדרון עם פרופסור רפי משולם - אבי תחום הקנאביס בעולם (כדאי להאזין לשיחה איתו ב-HUJICAST) - שלחה את השניים לכיוון חדש לגמרי: שטיינברג סיפר למשולם על הביופילם ומשולם הציע: למה שלא תנסה לקחת כמה קנבינואידים (התרכובות והחומרים הפעילים בקנאביס) ולראות מה קורה.

מה שקרה הפתיע את השניים והפך לפריצת דרך מדעית: שטיינברג גילה שלקנבינואידים, ומאוחר יותר גם לאנדו-קנבינואידים (קנבינואיד שהגוף שלנו מייצר בעצמו) יש הצלחה גדולה מאוד בפירוק הביופילם - הם לא "סתם" משמידים את אוכלוסיית החיידקים, אלא משבשים את היכולת של החיידקים לתקשר זה עם זה ולבנות את הביופילם. הגילויים נרשמו כפטנט ובימים אלה כבר עומלים על מנת להפוך את התגליות לתרופות ותכשירים.

שוחחנו על חשיבות העצומה במפגש הבלתי אמצעי בין שני מדענים שלא מאותו תחום; אותם רגעים בקפיטריה, במסדרון או בחצר, המובילים להפריה הדדית, מחקר משותף ולא פעם גם לתגליות חשובות.

לאחר ההצלחה מול הביופילם המשיכו שטיינברג ומשולם לחקור את תכונות הקניבינואידים אל מול חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה - אחת הסוגיות והבעיות החשובות ביותר העומדות בפני עולם הרפואה היום - וגילו שגם כאן רושמים החומרים הקנבינואידים אחוזי הצלחה משמעותיים. לפי שטיינברג, לא מן הנמנע שיום אחד יכול הקנאביס להחליף את האנטיביוטיקה, בחלק מהמחלות לפחות.

הפרק הוא חלק מסדרת הקנאביס. מוזמנות ומוזמנים להאזין לראיונות שערכנו עם פרופסור רפי משולם, אבי התחום, ועם ד"ר שבתאי לויט מבית הספר לעבודה סוציאלית על התמכרות.

בדרך לבחירות:

יותר ויותר אזרחים, גם בישראל, מדווחים שהם צורכים את מנת האקטואליה שלהם לא דרך מהדורות החדשות וכותרות העיתונים - אלא דרך תכניות הסאטירה המתחזות לתכניות חדשות, כמו התכנית של ג'ון סיוארט, ארץ נהדרת שלנו ועוד. המיאוס, הניכור וחוסר האמון כלפי המערכת הפוליטית, מהתופעות הבולטות של התקופה, מוצאת את ביטויה בהתעלמות מהחדשות ה"אמיתיות" ומעבר לתכניות הסאטירה-חדשות, שבתורן מגבירות עוד יותר את אותו ניכור וחוסר אמון. מה זה אומר עלינו, על תוכניות הסאטירה, על הפוליטיקאים ועל הדמוקרטיה בכלל?

דרור פויר בשיחה על סאטירה פוליטית, עם ד"ר מיטל בלמס-כהן, ד"ר לתקשורת פוליטית, ראשת המגמה לתקשורת פוליטית ותהליכים פסיכולוגיים בעידן הדיגיטלי במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית.

ניסינו לעמוד על מאפייניה של הסאטירה בעידן הרשתות וריבוי הערוצים, להבין את "תפיסת המציאות" של אזרחים הצורכים את הסאטירה כמקור חדשותי; תוכניות הסאטירה ברובן לא עוסקות בסוגיות החשובות בחברה, אלא מתרכזות בלהגחיך את האנשים העוסקים בה - לא בדיוק הדרך הנכונה לייצר אזרח מודע. ניסינו לבנות עבור האנשים האלה דיאטה תקשורתית מאוזנת יותר. ולא פחות חשוב: איך בכלל חוקרים סאטירה?

שוחחנו גם על גבולות הסאטירה. אנחנו אמנם חיים בדמוקרטיה עם חופש ביטוי ואף אחד לא מצנזר את הסאטיריקנים או שולח אותם לכלא - אבל למרות שאנחנו כבר בקושי שמים לב לזה, אותם סאטיריקנים טלוויזיונים יודעים טוב מאוד איפה עובר הגבול. מותר לצחוק על פוליטיקאים, על מיעוטים, עדות, מאפיינים פיזיים, על הכל מותר לצחוק, מלבד על דבר אחד: בעלי ההון. בחזקים באמת היא כמעט ולא נוגעת.

המחקר של ד"ר בלמס-כהן מתמקד בנושא של פרסונליזציה פוליטית בזירה הלאומית והבינלאומית - איך עברנו משייכות, אהדה ו(כמובן) הצבעה למפלגות, דעות ורעיונות - לאנשים. הכל נהיה אישי. הקשר לסאטירה ולמעבר המשקל מהסוגיה לאדם, ברור, השאלה היא מי הביצה ומי התרנגולת במשל הזה. שוחחנו על המרוויחים והמפסידים מהמגמה הזו, והאם בסוף הסאטירה משנה סדרי עולם או רק נובחת על השיירה העוברת.

מה קורה לנו במוח כשאנחנו במצבי לחץ, מתח וטראומה? איך (והאם) מצליחה החברה הישראלית, למודת העימותים והמתחים, להתמודד עם הלחץ הנפשי? האם אנחנו חברה לחוצה יותר? האם את הלחצים והטראומות שלנו אנחנו מעבירים בירושה לדור הבא, ובמשתמע: האם נולדנו תינוקות לחוצים להורים לחוצים? מה הבעיה בתרופות הפסיכיאטריות והיום - ולמה הן (ותרופות אחרות) פועלות אחרת על גברים ונשים.

בשביל לענות על השאלות האלה צריך חוקרת מוח. מזל שיש את פרופסור חרמונה שורק, נוירוביולוגית מולקולרית במרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח ובמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, ואחת המדעניות המובילות בעולם בתחומה. רק לאחרונה זכתה בפרס א.מ.ת לשנת 2022. כבוד לארח אותה. על השאלות שלהלן - ועל רבות אחרות - היא עונה בפרק הזה של HUJICAST.

שוחחנו על מחקריה של פרופסור שורק בנושא מנגנוני תגובה למצבי לחץ וחרדה, על פיתוח תרופות להקטנת השפעות של פוסט-טראומה, וטיפול במחלות ניווניות של המוח ומערכת העצבים. על מחקריה פורציה הדרך בביולוגיה המולקולרית של האיתות הכולינרגי: היא שואלת אלו סוגי RNA ישנו את האיתות של מוליך עצבי בשם אצטילכולין ואיך ניתן לווסת אותו בצורה מיטבית כדי להקל על מגוון רחב של מחלות של המוח.

שוחחנו על תחום רפואת ה-RNA, על עולם הרפואה המותאמת אישית - עד כמה היא באמת מותאמת אישית? על מצב המחקר של תרופות פסיכיאטריות טובות יותר, ועל אחד העוולות הגדולות בעולם הרפואה: כמעט כל המחקר הרפואי נעשה על גברים לבנים ופועל עליהם טוב יותר מאשר על אוכלוסיות כמו נשים, אפריקאים ומזרח תיכוניים…

אמנם החורף שהיה לנו היה חורף קלאסי, נעים, אבל הוא לא דוגמה מייצגת לחורפים שאנחנו חווים פה בעשרות השנים האחרונות.

שיחה עם ד"ר אפרת שפר מהמכון למדעי הצמח וגנטיקה בחקלאות, הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה, שחוקרת איך שינויי האקלים ישפיעו על הצומח הטבעי בישראל, ובמיוחד על מחקר שלה שהראה - על ידי ניתוח של נתונים מ-45 השנים האחרונות - שכל מה שהרגשנו היה נכון: העונה היבשה מתארכת, והעונה הרטובה הולכת ומתקצרת. בנוסף, יש שינוי בפיזור הגשם ובדפוסי הגשם: בכל יום גשום יורד יותר גשם, הגשם יותר אלים, וכולנו כבר מכירים את ההצפות. אם זו מגמה, אומרת שפר, יכול להיות שהמצב בעתיד יהיה עוד יותר קיצוני. כולנו יודעים שזו אכן מגמה.

אחת המטרות המרכזיות הייתה לבדוק האם ניכר שינוי במשטר הגשם שיוכל להשפיע בעתיד על מידת ההתאמה של הצומח המקומי לתנאי האקלים המקומיים, אומרת ד"ר שפר. "אם כמויות הגשם בעונה הרטובה ימשיכו לקטון, ליכולת השרידות של הצמחים תהיה משמעות רבה לגבי מה ניתן יהיה לגדל פה".

המצב הוביל אמנם לירידה במספר השיחים הקטנים בישראל, אבל יש גם חדשות טובות: עץ האלון בעלייה ובכלל, החורש הישראלי רק הולך וגדל, הולך ומצטופף, בניגוד לכל התחזיות. אז לא הכל גרוע, וגם אם גרוע - לפחות שיהיה ירוק.