ספר חובות הלבבות - הקדמה   וראיתי מצד הכתוב עוד במכה נפש בשגגה (במדבר לה יא), שאינו חייב מיתה, ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה, שחייבים עליהן במזיד אחת מארבע מיתות בית - דין או כרת, שאינו חייב עליהן אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה, כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו. וכן אמרו במי שעשה מצוה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כוונת הלב ומצפונו, ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים:

וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה, אמרתי, שמא המין הזה מן המצוות - אין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום, כשמיטה, וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי, מצאתי, שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו, בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו, כמו ייחוד אלהינו בלבבנו, ועבדו במצפונינו, וליראה ולאהבה אותו, ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן, כמו שאמר הכתוב (תהלים קיט ה): אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, ושנבטח בו, ושנמסר [נפשותינו] אליו, כמו שנאמר (תהלים סב ט): בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם, ולהסיר השנאה והקנאה מלבבנו, ושנפרוש ממותרי עניני העולם שטורדים אותנו מעבודת השם, כי כל זה אנו חייבין בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל ענין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו

 והדומה לזה: עבד שציוהו רבו לעשות שתי מלאכות, האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות  ידועות, אם יעברו העתים ההן או אם לא ימצא לעשות [בעבודת האדמה] מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו, אבל המעשה שציוהו לעשות בביתו אינו מסתלק מעליו כל ימי עמדו בו ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד, וחיוב המעשה תמיד עליו כשייפנה. וכן מצוות הלב, שאנו חייבין בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו, כמו שנאמר (ישעיה ה יב): והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו:‏