
Sign up to save your podcasts
Or
ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני ענינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בעניני המצוות חיבורים רבים, לעמוד מהם על חכמת הענין הנסתר, וראיתי, כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלשה ענינים
האחד מהם - לפרש ספר התורה והנביאים, וזה על שני דרכים: או לבאר פירוש המלות והענינים, כמו שעשה רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, ברוב ספרי המקרא, או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו, כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם
והענין השני - לחבר עניני המצוות על דרך קצרה: כספר רב חפץ בן יצליח זכרונו לברכה, או מה שאנו חייבין בהן בזמן הזה, כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם, או חלק מחלקיהן, כספרי קצת הגאונים בתשובות שאלות במצוות הגוף ופסקי דינין
והענין השלישי ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובות האפיקורסים (החולקים עלינו), כספר "האמונות [והדעות]", ספר "שרשי הדת", וספר "המקמץ", והדומה להם
וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון. וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חיברוה בספר שיהיה כולל שרשיה,
ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי: שמא המין הזה מן המצוות - אין אנחנו חייבין בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה, וכמוהו כמו התוספות, שהן רשות, שאין אנחנו נתבעים בהן, ולא נענשים אם נתעלם מהן, ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר, עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אוחנו חייבים בהן אם לאו, ומצאתין, שהן יסודי כל המצוות, ואם יארע בהן שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים
מן השכל, שאמרתי, כי כבר נתברר לנו, כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד - נראה, והשני - אינו נראה ; ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה - חובות האברים, כמו התפלה, והצום, והצדקה, ולימוד תורה ולמדה, ועשות סוכה, ולולב, וציצית, ומזוזה, ומעקה, והדומה להן ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו, ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו
ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני ענינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בעניני המצוות חיבורים רבים, לעמוד מהם על חכמת הענין הנסתר, וראיתי, כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלשה ענינים
האחד מהם - לפרש ספר התורה והנביאים, וזה על שני דרכים: או לבאר פירוש המלות והענינים, כמו שעשה רבינו סעדיה, זכרונו לברכה, ברוב ספרי המקרא, או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו, כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם
והענין השני - לחבר עניני המצוות על דרך קצרה: כספר רב חפץ בן יצליח זכרונו לברכה, או מה שאנו חייבין בהן בזמן הזה, כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם, או חלק מחלקיהן, כספרי קצת הגאונים בתשובות שאלות במצוות הגוף ופסקי דינין
והענין השלישי ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובות האפיקורסים (החולקים עלינו), כספר "האמונות [והדעות]", ספר "שרשי הדת", וספר "המקמץ", והדומה להם
וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון. וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חיברוה בספר שיהיה כולל שרשיה,
ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי: שמא המין הזה מן המצוות - אין אנחנו חייבין בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה, וכמוהו כמו התוספות, שהן רשות, שאין אנחנו נתבעים בהן, ולא נענשים אם נתעלם מהן, ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר, עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אוחנו חייבים בהן אם לאו, ומצאתין, שהן יסודי כל המצוות, ואם יארע בהן שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים
מן השכל, שאמרתי, כי כבר נתברר לנו, כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד - נראה, והשני - אינו נראה ; ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה - חובות האברים, כמו התפלה, והצום, והצדקה, ולימוד תורה ולמדה, ועשות סוכה, ולולב, וציצית, ומזוזה, ומעקה, והדומה להן ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו, ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו