ספר חובות הלבבות - הקדמה  אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות חובות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהן ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהן ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינן, כל שכן לעשותן ולהתעסק בהן, והיה מחסד האלהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.

וראיתי במעשי קדמונינו, זכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות (הקשות), ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים, ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם, וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים, עליהם השלום - היו פוסקים אותו על הדרך ההיא, ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינן מן היסודות ההם - היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כולם לדעת אחת - היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין (סנהדרין פח ב): נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדים למנין: רבו המטהרין - טהרו, רבו המטמאים - טמאו, מעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.

 וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם, כל איש בזמנו ובמקומו

ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם, מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם, והוא שאמרו (ברכות כ א): בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא, ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא, ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא [מאן] דמשגח בן, אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם, ואמרו (עבודה זרה יז ב): אמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (דברי הימים ב טו ג): וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים