ספר חובות הלבבות - הקדמה  וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב [וחפץ הנפש] לעשותן ותאות לבנו לפעול אותן. ואם יעלה במחשבתנו, שאין לבותינו חייבים לבחור בעבודת השם [ולחפוץ בה], יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהן, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר, כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו, שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכלתם, מפני שבהם גמר העבודה. ועל כן נתחייבו בחובות גלויינו ומצפונינו, כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך:‏

וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי, שמא הענין הזה אינו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר, שיורנו אותו ויראנו עניניו, עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות, כמו שנאמר (דברים ו ה): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ואמר (דברים ל כ): לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, ואמר (דברים יא יג): לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ואמר (דברים יג ה): אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו, ואמר (ויקרא יט יח): ואהבת לרעך כמוך, ואמר (דברים י יב): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמר (דברים י יט): ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד, והיראה והאהבה מחובות הלבבות.

ואמר בלאוין שבהן (דברים ה יח): ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך, (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור את בני עמך, (ויקרא יט יז): לא תשנא את אחיך בלבבך, (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, (דברים טו ז): לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ורבים כאלה. ואחר כן השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון, כמו שנאמר (דברים ל יא): כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ובשאר ספרי הנביאים האריכו בענין והשיבו אותו בכמה מקומות, ואינני צריך להביאם, מפני שהם רבים וידועים:‏

וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה, כאשר התברר מן השכל, חפשתי עליו בדבדי רבותינו, זכרונם לברכה, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל, כמו שאמרו (סנהדרין קו ב): רחמנא לבא בעי, ואמרו (ירושלמי ברכות פ"א ה"ח): לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו וקצתו בפרט, במסכת אבות, שאין צריך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במידותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על עניניהם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגילה כז ב): במה הארכת ימים.