אמר המחבר: אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה, ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקים מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבנה והשחורה והאדומה והירוקה ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקין מהם הפרדס, שפרחיו שונים זה מזה במראה שהם נראים עליהם במראיהם.

על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנן ועד גדולן, והתיישב בנעלם ממך מהם, תמצאם כאשר סיפרתי לך בעזרת השם. ומפני שהם מתחלקים בברואים, התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם, עד שיתיישב ענינה בנפשותינו וינוח ברעיונינו. ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כולם, לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם.

והעילה בזה, שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כאש אשר כחה השרפה בלבד, וכמים אשר הם מקררים בטבעם בלבד. ואשר הוא עושה כחפצו, יראו ממנו מעשים משתנים.

 ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו, ואיננו מוכרח, ולא צריך, ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו [בכל עת], כדי שתורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו, כמו שאמר (תהלים קלה ו): כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, והאלקים יודע, אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים, וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג, אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם, ולו יתעלה החכמה המגעת ואין אלוקי מבלעדיו:‏