לפני כשבועיים התארחתי (שוב) בפודקסט: הפעם שוחחתי עם איתמר רועי לפודקסט של חשבונית ירוקה, שעורך דורון רובינשטיין, ויעלה בקרוב. שורת הפוסטים שאני כותבת עכשיו התחילה כל אחד בתובנה שעלתה ממפגש עם אדם אחד. הפעם האדם הזה הוא אופיר. כמו בכל הפוסטים האחרונים שלי, אני שמחה להציע לכם אותו גם בגרסה המוקלטת: אז מי זה אופיר? אופיר הוא הטכנאי, שהקליט אותנו באולפן. כשנכנסתי הוא ישב שם בשקט, נראה חביב וטיפה משועמם כמו שאני רגילה לראות אנשי אולפנים שיושבים בהקלטות ארוכות, ודיברנו קצת. היה ראיון מעניין וכייפי במיוחד – איתמר שאל שאלות מעולות, שחידדו לי כל מיני "לאנעיםלים" שעדיין נמצאים אצלי, ועזרו לי לראות את המרחק שעברתי מההרצאה הראשונה שלי ועד היום. אבל איך זה קשור לאופיר ולהיי-פייב? כשיצאתי מהראיון פגש אותי אדם אחר: הוא זינק מהכסא שלו, מלא אנרגיה, ובעיניים בורקות נתן לי כיף, היי פייב (High Five) מתרגש ומלא אנרגיה: "ענקית! היית ענקית!" הוא צחק. אחר כך הוא הזמין אותי לעשות סלפי. אחזור לסלפי הזה בסוף. מעבר לשמחה שהתמלאתי בה על זה שבאמת היה אחלה ראיון והפליאה אל מול השינוי שחל באופיר למשמע השיחה שלנו – היה משהו כל כך עוצמתי ב'כיף' הזה, שמאותו הרגע אימצתי את המחווה הזו לברכת השלום, ובעיקר לברכת ההצלחה שלי. זה די קטן, אבל זרמו איתי שניה בניתוח של מה ההבדל בין לחיצת יד ל"תני כיף" ומתי כדאי להשתמש בה. אבל שניה לפני כן אני רוצה לספר על בנג'מין זנדר. קשה להגדיר את התופעה שהיא האיש המהמם הזה, שכתב את The Art of Possibility.: זנדר הוא מורה למוסיקה ומנצח, והנה ההרצאה שלו, אליה אני מפנה אחת לכמה זמן (וצופה בה בעצמי כדי לשנן וללמוד שוב): את הספר "אמנות האפשרות" כתב זנדר יחד עם אשתו, רוזמונד סטון זנדר, שהיא מטפלת ומאמנת עסקית. בספר הם מציעים מעבר מעולם של מדידה והערכה לעולם של אפשרות: מעולם שבנוי על הדיכוטומיה המובנית (והמאד אנושית) של כשלון מול הצלחה, של החיים כמאבק הישרדות וחתירה לעבר מטרות אל עולם של החיים כטווח של אפשרויות. הספר מנתח את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו על אפשרויות ועל המציאות, ומציע טכניקות למעבר משאלות הערכה איכותניות (האם הרגשות שלי הם טובים או רעים?) לעולם של חקירה מהותית (אילו רגשות עולים בי? באיזה אופן עולים בי רגשות?). הוא מדבר על מעבר ממבט שיפוטי (האם אני טובה יותר ממנה? האם אי פעם אהיה טובה כמוה?) למבט מסוקרן, מבט שרק מבחין אך לא מדרג. עוד מסופר בספר על שינוי סיפורי חיים, תפיסת מציאות, על האפשרות של כל אחד להנהיג ועוד. תכלס, מה שהוא מדבר עליו דומה מאד לשיטות טיפול רבות ובבסיס שלו גם לבודהיזם, ולכן אני מניחה שגם למיינדפולנס, אבל זנדר מיישם את זה במשך שנים על התלמידים שלו, ומספר סיפורים מופלאים על טרנספורמציות שהתרחשו בשיעורים שלו, הודות לרגישות והחכמה שלו כמנהיג. זנדר נהג לפתוח כל שנת לימודים במשימה לתלמידים שלו: הם התבקשו לכתוב לו מכתב לסוף השנה, שנפתח במילים: "מר זנדר היקר, קיבלתי ממך ציון 100 כי… ". זנדר מדבר על "לתת לעצמך מאה" והוא כותב: "This A is not an expectation to live up to, but a possibility to live into" ה-100 הזה אינה ציפיה לעמוד בה, אלא אפשרות לחיות לתוכה. הוא משחק עם המילים "up to" ו "into" כדי להמחיש את המעבר מדירוג על גבי ציר שיש בו נמוך לעומת גבוה, למרחב שצריך פשוט להיכנס אליו (דברים פשוטים, הם מציינים, אינם בהכרח קלים ליישום). עוד משפט מהמם שהוא אומר, אחד האהובים עלי, מתייחס לתלמידים שלו ולעינהם הנוצצות או הכבויות. "אם עיניהם של תלמידי אינן נוצצות" הוא שואל את עצמו: "who am I being that your eyes aren't shining". כשיצאתי מהאולפן העיניים של אופיר נצצו. ואני הבנתי מי הייתי – הייתי הכי טובה שאני יכולה להיות: הכי חדה, הכי כנה, הכי פתוחה ומקבלת, הכי חומלת כלפי עצמי, הכי נוצצת. הרגשתי שיצאתי מציר המדידה וההשוואה ונכנסתי אל עולם האפשרות. על הציר הראשון יש לכל אחד דירוג, ולכן תמיד יש מקום להשוואה, לאכזבה, לקנאה, לצרות עין ולחוסר פרגון. כשאני רואה משם את העולם – אני חוששת מתגובות של אנשים ("מי היא חושבת שהיא, עפה על עצמה ככה?" או "אפשר לחשוב, מה היא בסך הכל עושה?"). במרחב השני, מרחב האפשרות, לכל אחד ואחת יש אפשרות להיות הכי גדולה ונוצצת שהיא יכולה להיות, ויש מקום לכולם: אצל זנדר כל הכיתה מקבלת 100. זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי קטן, אבל זה מדהים לגלות עד כמה אנחנו שופטות את עצמינו כל הזמן במה שהוא מכנה "ספירלה יורדת או עולה" – על ציר של טוב/רע, בזבוז/ניצול (של יכולות, למשל; שיח ער שיש לי עם עצמי). בעולם הזה, לתת לעצמי 100 זה לא להגיד שאני טובה יותר מאחרים. זה להגיד שאני הכי טובה שאני יכולה להיות. עכשיו.